להסתכל לשמים

י׳ באייר תשע״ט

פעם שאל רבי נחמן אדם אחד: "הסתכלת היום על השמים?". שאלה זו מכוונת לכולנו – האם אנחנו מכירים במוגבלות של עצמנו? האם אנחנו מוכנים לעזוב את גאוותנו המדומה? אם כן, נוכל להתפלל בצורה הטבעית ביותר, כחלק מצורת חיים בכל מצב שהוא (השתפכות הנפש)

וכן בדניאל, כאשר גזר דרויש המלך אשר כל איש שיתפלל מן כל אלהים ואנשים עד חודש ימים יושלך לגוב האריות, כתיב שם: ודניאל על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים, וזמנין תלתא ביומא הוא מצלא ומודא קדם אלהה [תרגום ה'מצודות': [ודניאל] נכנס לביתו במקום מוצנע ועל העליה היה לו חלונות פתוחות מול ירושלים, לששה פעמים ביום היה הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלוקיו].

כזכור, במסגרת זו של הספר מטרת המלקט להוכיח שדרך התפילה כצורת חיים שבה כל דבר נחווה בצורה של תפילה, בבחינת "ואני תפילה", הינה דרך שהלכו בה אבותינו מאז ומעולם. ההוכחה שלפנינו היא מדניאל. דניאל הועמד בין המושלים העיקריים של מלכות פרס, ומצא חן בעיני המלך עד שרצה להעמידו מושל לבדו על כל המלכות. המושלים האחרים התקנאו בו ורצו לערער את הכבוד שרכש לו המלך, אך לא מצאו בו שום דבר דופי שיוכל לעשות זאת. בשל כך החליטו על תוכנית שלבטח תצליח: בוודאי שדניאל, עם כל יושרו ונאמנותו למלך, לא יבטל את אמונתו כשתעמוד בסתירה לרצון המלך. נציע למלך אפוא, שיגזור גזירה מסוימת, שבעיני המלך תיראה כגזירה לחיזוק המלכות, כאשר פנימיות כוונתם היתה לתפוס את דניאל עובר על אותה גזירה. ומהי אותה גזירה? ששלושים יום לא יתפלל אף אדם לאלוהיו, לא משנה מהי אמונתו. הכתוב מתאר את התנהגותו של דניאל באותו זמן ללא שינוי כלשהו. דניאל ממשיך להתפלל בעלית הגג שבביתו. המושלים תופסים אותו מתפלל, וסוף הסיפור ידוע – דניאל מושלך לגוב האריות, וניצול.

לכאורה, מסירת נפש על מצוות מצאנו כאן, אבל כיצד ניתן לראות בכך את ייחודיותה של התפילה?

נשים לב לכמה פרטים שמציין הכתוב- "וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים"– חלונות היו לו בעליה, המכוונים כנגד ירושלים. הגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א) לומדת מכך שיש להתפלל בבית שיש בו חלונות. רש"י (שם) מבאר שהחלונות נצרכים עבור האדם – שיביט בהם לשמים, ויכניע את לבו ויתעורר לכוונה. ברור לכל שדניאל לא המציא הנהגה זו מעצמו, וכדברי הגמרא(דף לג ע"א). בוודאי שיש כאן תיאור של הנהגה שהיתה מקובלת אצל כולם. מדוע ראה הכתוב לפרט הנהגה זו דווקא אצל דניאל?

* * *

"בעשרה לשונות נקראה התפילה: שועה, צעקה, נאקה, רנה, צהלה, קריאה, ניפול, פלול, פגיעה, תחינה" (מדרש תנחומא, ואתחנן). אין כוונת המדרש לספר לנו על מילים נרדפות, אלא על משמעויות וצורות שונות של תפילה. האחת מהן היא למשל רנה, התרוממות האדם על ידי התבוננות במעשי ה', מול צעקה, שהיא ביטוי של מצב שאינו יכול להימשך. אחת מהלשונות היא "ניפּוּל", שמשמעותו נפילה והתרפסות. כלומר, ההכרה בשפלות של האדם היא חלק מרכזי מהתפילה, עד שלפעמים כל התפילה נקראת על שמה. מה מיוחד בתפילה, בה הענווה נצרכת באופן מהותי עד כדי כך שהיא תאבד את שמה, משאר המצוות בהן הענווה לא מהווה את עצם המעשה?

ראינו בעבר כי תפילה באה מלשון תיפלות, המבטאת את הנזקק לדבר אחר בצורה כה חיונית עד שהוא נעשה טפל לאותו דבר. למשל, מאכל תפל מוגדר כחסר מעיקרו, וממילא הוא נעשה טפל למלח, מאחר והוא יעניק לו את טבעו המלא. בדומה לכך עומד האדם בתפילה – לא בבקשה מאוד דחופה ונצרכת, אלא באמירה שאני לא יכול בלעדיך. אין לי צורה אחרת להתקיים בלעדיך, ה', אני תפל וחסר כל ללא ישועתך. דוגמא לדבר: לפי שיטת הרמב"ן אין חיוב מן התורה להתפלל שלא בשעת צרה, והתפילות שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום הן תקנת אנשי כנסת הגדולה. לעומת זאת, אנו מוצאים בתנ"ך תפילות רבות לפני אותו זמן, וכפי שראינו בעצמנו כאן בעבר: האבות, אליעזר עבד אברהם, השבטים, עם ישראל במצרים, בכיבוש הארץ, בזמן השופטים, ועוד ועוד. לא כל התפילות נבעו מתוך צרה בדווקא, אלא מתוך הסתכלות פשוטה על המציאות – מה אנחנו בלעדי ישועת ה'? יש לנו דרך אחרת לקבל את מה שאנחנו צריכים? תפילה איננה חיוב יותר מאשר שהיא מסקנה פשוטה שנובעת מתוך המציאות. "עיקר ההשתדלות היא על ידי תפילה", לימד רבי נחמן. התפילה היא צורה של השגת דברים בתוך המציאות, ולא כצורה עקיפה. בהכרח שהתפילה תופיע בחיינו.

בזאת אפשר לבאר את דברי רש"י, שבהסתכלות על השמים ניתן להתעורר לכוונה בתפילה. "סגולה ל(ביטול ה)גאווה, שתסתכל על השמים" (ספר המידות לרבי נחמן מברסלב, גאווה אות יח). כשאנחנו מסתכלים על השמים, שהם בעצמן רק מהות של "שָם" – דבר שאינו ניתן להשגה, אנחנו נזכרים במוגבלות שלנו, ומבטלים את הגאווה האומרת שבכוחי לעשות הכל. משום כך הענווה נצרכת לתפילה כל כך – אם אנחנו רוצים להגיע להכרה שבאמת אין לנו שום צורת קיום בלי ישועת ה', אנחנו צריכים לצאת מדמיונות הגאווה, ולהסתכל במבט פשוט על המציאות, להכיר בחוסר אונים שלנו. משם אנחנו יכולים להתעורר לכוונה – להתעורר לעובדה שתפילה היא לא דבר חיצוני עבורנו, אלא דבר פשוט ומחויב.

ומעתה נחזור לדניאל. אם הכתוב היה מתאר את דניאל מתפלל כהרגלו, יכולנו לחשוב שמדובר כאן במעשה גבורה מיוחד של מסירות נפש עבור מצוות. אבל לא כן מתואר – כתוב שדניאל המשיך להתפלל מתוך הסתכלות על השמים. דניאל מתפלל לא רק בגלל החיוב, אלא מתוך הבנה פשוטה שיוצאת לו מהסתכלות על השמים. אסור להתפלל? בסדר, אבל אתה מכיר צורה אחרת להתקיים? יש לי ברירה אחרת?

לפעמים אנחנו מוצאים קושי להתפלל. אם התפילה שלנו יוצאת מנקודת הנחה של "כי כתוב" או "כי זאת מעלה גבוהה", אז ייתכנו קשיים. אבל אם התפילה שלנו יוצאת גם מתוך ההבנה הפשוטה שפשוט אין לנו שום אפשרות אחרת להתקיים, אזי היינו מתייחסים אליה כצרכים הבסיסיים ביותר שלנו.

פעם שאל רבי נחמן אדם אחד: "הסתכלת היום על השמים?". שאלה זו מכוונת לכולנו – האם אנחנו מכירים במוגבלות של עצמנו? האם אנחנו מוכנים לעזוב את גאוותנו המדומה? אם כן, נוכל להתפלל בצורה הטבעית ביותר, כחלק מצורת חיים – בין אם זה נעשה בזמן שאנחנו מחכים בתור, ובין אם זה נעשה בתפילות המחויבות. לא רק מצווה יש כאן, אלא "תפילה לאל – חיי" (תהלים מב).

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support