צעידתו האיטית של משה ברחבי המרכול השכונתי הפכה מהירה עם הגעתו למקרר הגלידות, את חמשת הדקות הבאות הוא בילה בהתלבטות קשה, האם יבחר בגלידה החלבית בטעם בננה על רוטב התות הנסוך מעליה או שמא בגלידת פיסטוק עם ארומת אגוזים קלה, או שאולי עדיף לנסות את גלידת השמנת שנמסה בפה ומותירה אחריה טעם מתקתק בניחוח מעודן (כך הבטיחה הפרסומת).

את הדרך מהמכולת עד הבית גמע משה בפסיעות גדולות מהרגיל שהלא זו אינה הליכה פשוטה 'הרי עכשיו הוא הולך לאכול גלידה', בהגיעו לביתו רגליו צועדות כמו מאליהן לעבר השיש, בחגיגיות מה הוא תוחב את הכף בקופסת הגלידה מעבירה לצלחת שבידיו והופ… הגלידה כבר בתוך פיו, הגלידה הנמסה בין חניכיו מילאה את כל ישותו הנה אני זוכה לאכול את הגלידה, רגע אחר כך כבר נותרה הצלחת ריקה..

במבט חיצוני:

מה עומד במרכז התעניינותו של משה – ראינו גם ראינו, ההתעסקות סביב הגלידה, העמידה המתעמקת אל מול המקרר עמוס הגלידות לא הותירה מקום לספקות, האכילה התאוותנית גם היא הוכיחה את מידת התייחסותו לגוף ולתאוותיו, בקיצור – "בעל תאוה".

במבט זה משתמש היצר הרע, את התפילה הבאה של משה הוא כבר שרף במחשבות של יאוש, 'הרי אתה כבר מכיר את עצמך' 'תראה איפה אתה מונח' 'תראה מה שאיפותיך, זהו פרצופך האמתי, מה אתה מנסה להתאמץ בתפילה, הרי אין לך קשר אמתי עם השי”ת, הרי רצונך האמיתי הוא הגלידה, כפי שכבר ראינו שנינו'.

את התפילה הוא כבר "מעביר איכשהו", תפילה שלא תשאיר לו חשק לפתוח אחריה איזה ספר קודש, 'שהרי אני לא באמת רוצה את ה' כמו שכבר ראיתי', וכך מתגלגל הגלגל כשהתורה והתפילה הופכים לנטל, או במילים אחרות – יאוש!!!

במבט פנימי:

מה עומד במרכז התעניינותו של משה ראינו גם ראינו, בכל ההתעסקות סביב הגלידה הוא הקפיד על ההכשר, את הגלידה בטעם מנגו הוא פסל בגלל ההכשר המפוקפק, בכל קופסת גלידה הוא בדק תחילה האם היא כשרה על פי ההלכה, העמידה אל מול המקרר עמוס הגלידות בהתלבטות גורלית באיזה גלידה יבחר ליוותה בכל רגע במחשבה על תורת ה', גם אם המחשבה לא זכתה להתייחסות ממשית אבל היא קיימת, צורת האכילה לא הותירה מקום לספקות, הברכה שבלעדיה לא יאכל בשום אופן העידה כי הוא קשור להשי"ת, הברכה (המגומגמת) שבסיומה של הגלידה  גם היא הוכיחה את מידת התייחסותו להשי”ת, בקיצור –"יהודי".

במבט זה משתמשים הצדיקים, התפילה שבאה אחרי הגלידה כבר לוותה במחשבות של התחזקות, אמנם אכלתי את הגלידה אבל אכלתי אותה בכשרות, הקפדתי על הברכות שלפניה ולאחריה אמנם שקעתי בתאוות אכילה אבל את רצוני האמיתי יודע השי”ת, יש לי קשר עם השי"ת, עדיין יש לי תקווה לצאת גם מתאוות אכילה.

את התפילה הוא כבר מתפלל בחיות, תפילה שתשאיר לו חשק לפתוח אחריה ספר קודש כל שהוא, 'שהרי אני באמת רוצה את ה' כפי שכבר ראיתי', וכך מתגלגל הגלגל כשהתורה ותפילה הופכים לדבקות אמתית בהשי”ת, שהרי אני באמת רוצה את השי"ת, או במילים אחרות – התחזקות!!!

שני מבטים אלו מכונים בלקוטי מוהר”ן (תורה א) בשם 'חכמה וכסילות'. מחד יש את המבט החיצוני, 'מבט הכסיל' מבט המראה את חולשתו של האדם, את סגידתו לתאוות הגוף ומידותיו, אך מנגד קיים המבט הפנימי 'מבט החכמה', מבט שאינו מסתפק בעלעול קל בדפי האשמה, אלא דורש התבוננות יתר, מבט מעמיק המראה את פנימיותה של הנפש היהודית.

כמובן שלכתחילה צריך הוא האדם להתגבר על תאוות אכילה, אך אם כבר אכל או שיודע בעצמו שאם לא יאכל יהיה ראשו ורובו בתוך הגלידה, אז עדיף שיאכלנה ולא יישאר בה.

אך גם באכילתו עדיין צריך לדעת שבזה הוא מתקן נצוצי נפשו, ע"י שנזהר לאכול בכשרות ומברך תחילה וסוף, וע"י אכילה באופן זה נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה, כמאמר רביז"ל (תו' סב) 'דע, שעל ידי אכילתם של ישראל, נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה אפין באפין, וכו'רק האכילה צריך להיות מאכל אחר שנתברר וכו', והברור של המאכלים, הוא על – ידי אמונה.

אכילה זו מכונה בלשון חז"ל "תורתך בתוך מעי" כמאמר מוהרנ"ת (לקו"ה הל' חלה ד ג) 'צריכין לידע ולהאמין שאכילת איש הישראלי יקרה מאד, מאחר שאכילתו על פי התורה על כל פנים שאינו אוכל דבר האסור חס ושלום רק הכל על פי התורה, כמו שכתוב, ותורתך בתוך מעי כמו שפרש רש"י שם, כל מאכלי על פיך. וגם מברך על כל דבר תחלה וסוף, ועל ידי זה כל אדם מישראל מברר ברורים הרבה באכילתו'.

(נערך ע"פ שיחה)