ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > להנצל מהענווה המדומה – פרשת כי תשא

להנצל מהענווה המדומה – פרשת כי תשא

ד׳ באייר תשע״ט

כאשר אומרים לאדם להיות עניו, מלמד רבינו, הוא עלול בנקל לטעות וליפול למצב נפשי ירוד וגרוע הנקרא "מוחין דקטנות" ולדמות בנפשו כי זוהי ענווה. אבל אין זו אלא ענווה מדומה, עצת היצר, שאומר לאדם כי ענווה פירושה אפסות ועליבות, קטנות ונמיכות. חולשה ותבוסתנות. (פרשת השבוע)

משקל גדול

כאשר רצה הקב"ה למנות את ישראל ציווה להם שייתן כל אחד מהם מחצית השקל.

רבי נתן מבאר בליקוטי הלכות שפרשת שקלים רומזת לעבודה יסודית שכל יהודי צריך להיות בקי בה לעומקה והיא סוגיית הענווה. על כן, מסביר רבי נתן, נקרא עניין זה בשם "שקלים", "כי יש בזה משקל גדול", כלומר שהנושא עדין מאד, ואם לא יודעים לדייק בו, כמו שמדייקים במשקל, אפשר בקלות להטות את הכף ולאבד את האיזון.

מצד אחד מוטל עלינו להיות ענווים בתכלית הענווה. התורה עצמה מעלה על נס את מידת הענווה, עד ששיבחו הגדול ביותר של משה איש האלוקים הוא "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ענווה – הפסגה

ענווה היא הפסגה – ביטול הישות והחומריות האנושית, היכללות מוחלטת בבורא והכנעה מושלמת לרצונו ללא כל שיור של רצון עצמי או הרגשת ישות.

וכי יש מקום גבוה יותר אליו יכול להגיע ילוד אישה?

גאווה – התחתית

ומן הצד השני עומדת מידת הגאווה המגונה מכל מידה, עד שחז"ל טרחו והרבו לדבר בגנותה, ולא נחה דעתם עד שאמרו שגאווה איננה עוד מידה רעה אלא לאו דאורייתא ממש, והוסיפו וכתבו: "כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער" (סוטה ה') וראוי לגדעו כאשרה וכאילו בנה במה וכו'.

גם הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים הרבו לעסוק בגנות הגאווה. וכך ביאר הבעש"ט את הפסוק "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז) "כל גבה לב – אפילו גבה לב בתורה ובמצוות"!

אמנם עצם הידיעה על שבח הענווה או גנות הגאווה אין די בה. רבי נחמן, הבקי הגדול ברזי הנפש, מגלה לנו שגם בסוגיה מהותית זו מתערב היצר הרע והופך את היוצרות.

לא ליפול למוחין דקטנות

כאשר אומרים לאדם להיות עניו, מלמד רבינו, הוא עלול בנקל לטעות וליפול למצב נפשי ירוד וגרוע הנקרא "מוחין דקטנות" ולדמות בנפשו כי זוהי ענווה. אבל אין זו אלא ענווה מדומה, עצת היצר, שאומר לאדם כי ענווה פירושה אפסות ועליבות, קטנות ונמיכות. חולשה ותבוסתנות.

אם אדם מאבד את ערכו, אם דעתו ניקטנת וחוכמתו מתבלעת, אם הוא חש שאין בכוחו לפעול או שאין מעשיו רצויים ואין בהם ערך – הלזאת יקרא ענווה?

ענווה: לדעת למה אתה טוב!

ענווה אמיתית, מלמד רבינו, איננה תחושת אפסות ואובדן ערך. אדרבא – ענווה אמיתית היא היא הערך שיש לאדם, באשר הוא קשור לבוראו ומבוטל לרצונו. כך – מתגלה כוחו ביתר שאת, כך – מאירות מעלותיו באור יקרות, כך – זוכה הוא לרוממות רוח ולדעת גדולה.  מתוך אותה ענווה הוא מוצא כוח לעמוד איתן מול כל המונעים, אין הוא חש חלש ודל. "כי צריכין להיות עניו בתכלית הענווה, להיות איין ממש, בלי שום טעות ופניה כלל, ואף על פי כן יהיה חזק ואמיץ מאד, ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר" (ליקוטי הלכות תפילין הלכה ה')

כל זה, מבאר רבי נתן, מרומז במצוות מחצית השקל, "כי הוא משקל גדול, כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצע שאין יכולין להכריעו לכאן ולכאן". מצד אחד – מוטל עלינו להיות ענווים, אבל צריך להיזהר שהענווה לא תטה את הכף ותהפוך חלילה למוחין דקטנות ועליבות. ומצד שני, כאשר אנו חזקים ותקיפים בדעתנו נגד כל המונעים – שומה עלינו להיזהר שהאומץ והתוקף לא יטו את הכף ויהפכו חלילה לגאווה.

מיהו עשיר; מיהו עני

וזהו פירוש הפסוק: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". "העשיר", שיש לו מעלות ועושר רוחני, צריך להיזהר ש"לא ירבה", כלומר שלא ייפול על ידי זה חלילה לגאווה, ואילו "הדל", דהיינו מי שיודע את דלותו ומך ערכו, צריך להיזהר ש"לא ימעיט", כלומר שלא ייפול לענווה מדומה, שלא ימעיט מידי בערך עצמו ולא יכשל ב"מוחין דקטנות".

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support