וכן חנניה מישאל ועזריה כשנשלכו לתוך כבשן האש, כתיב בזוהר: מאן שזיב לאלין, על דהוי מצלן קמי קודשא בריך הוא וכו' [מה הציל אותם, מה שהיו מתפללים לפני הקב"ה תמיד] , עין שם. ועל זה אנו מתפללים: מי שענה לחנניה מישאל ועזריה בתוך כבשן האש הוא יעננו.

"לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא" [לא בכל שעה ושעה מתרחש נס], מלמדת הגמרא(מגילה דף ז ע"ב). במקום אחר מזהירה הגמרא (שבת דף לב ע"א): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו". בוודאי שכלפי הקב"ה אין הבדל בין נס וטבע, שהרי שניהם בריאה מחודשת. אך מכיון ש"עשית ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס) וכל ענינו של הנס לרומם את המכירים בו, עשית הנס איננה דבר כה פשוט הואיל ולא כל אדם ראוי להתגלות האלוקית שבנס. מאותה סיבה אוסרת הגמרא להישען על נסים, מאחר וכאשר הם מתרחשים כאשר האדם אינו ראוי מספיק אליהם, זכויותיו יתמעטו. מאידך, מצינו שרבי נחמן אמר: "עיקר התפילה היא על ידי עזות דקדושה, שצריך להעיז פניו נגד השם יתברך לבקש מלפניו על כל מה שצריך, ואפילו לעשות נסים ונפלאות" (ליקוטי עצות, תפילה, אות לו). יש לשים לב שרבי נחמן לא דיבר רק על מצב של פיקוח נפש בו אין ברירה אלא לבקש על הנס, אלא על כל צורך אמיתי שהוא. לכאורה תמוה לאן נעלם החשש של הגמרא שמא אדם זה אינו ראוי לנס, וזכויותיו יתמעטו?

ניתן להקשות קושיה זו אף על דברי הרמ"א (אורח חיים, סימן תרפב סעי' א) שכתב: "כששכח על הניסים בברכות המזון, כשמגיע להרחמן יאמר: הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו כו'". גם בדברי הרמ"א אנו מוצאים שיש להתפלל על נסים, ואכן מספר מפרשים התעוררו על כך.

"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו" (מתוך י"ג עיקרים). מה פירוש הדברים? האם אסור לי לבקש מאיש דבר שהוא, ורק יש לבקש מהקב"ה? אכן, מבני אדם ניתן לבקש, אך להתפלל ניתן רק לקב"ה. "תפילה – גדרה השתפכות הנפש, והידָּבקה באלוקי מעוזה" (מלבי"ם לתהלים קב). ההתרוממות שבתפילה איננה דבר נוסף לבקשה, אלא להפך – הבקשה היא חלק ממנה. ההבנה שהקב"ה מקור הכל ורצונו להיטיב, היא זאת שגם מניעה אותי להתפלל. הזכרנו בעבר את דברי הרמב"ן, שכל מטרתה של התפילה היא אמונה. משום כך מזכירים אנו את ניסי יציאת מצרים שחרית וערבית לפני התפילה, להגיע להכרה באותה אמונה שהכל מונע מכח רצון ה', ובידו תמיד לשנות. במצב שכזה מתקיימים דברי הרמב"ן: "מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה" (הרמב"ן לשמות יג). בהכרה אמיתית במהותו של הנס הגלוי, אדם מכיר בנס הנסתר, ומבין שרצון ה' הוא זה שתמיד מתגלה, בין אם זה בטבע, ובין אם זה בשבירתו. אין הוא מבטל את המושג טבע, אלא מכיר את היסוד המניע אותו – רצון ה'.

מפורסם הסיפור בביתו של רבי חנינא בר דוסא (תענית דף כה ע"א), כאשר הדליקה את נרות השבת בחומץ, ומעט השמן שנותר מהפעם הקודמת עמד להיגמר והבית ישאר חשוך במהלך השבת. רבי חנינא השיב לה: "בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק". לכאורה תמוהה שאלתו "מה אכפת לך" – אף אם ידעה שהנס אפשרי, עדיין היה לה לחשוש אם אכן ייעשה לה או לחילופין לאיבוד הזכויות, וכן ייתור הלשון קשה ב"מי שאמר… הוא יאמר". מדוע לא אמר רק "אנא ה', עשה שהחומץ ידלוק"? אלא, שרבי חנינא בר דוסא היה במדרגה בה אין חילוק בין נס לטבע ברמת ההבנה ששניהם בידי רצון ה'. "מה אכפת לך" – הלא שתי ההנהגות, נס וטבע, שתיהן רצון ה', ואם כן לא אמור להיות חילוק שהוא בין צורה זו או אחרת. "מי שאמר לשמן וידלוק" – אותה הנהגה של רצון ה' בטבע, אותה הנהגה עצמה "יאמר לחומץ וידלוק". דווקא כשמכירים שאין כל הבדל בין טבע ונס, אז הופעת הנס היא דבר טבעי, ולא נצרכים בו לאיבוד זכויות. את זה אומר רבי חנינא לביתו. לא צריך לחשוש שהנס לא יופיע, אם האדם אינו מחלק בין הטבע והנס.

* * *

"מאן שזיב לאלין?" שואל הזוהר הקדוש. באיזו זכות ניצלו חנניה מישאל ועזריה מגוב האריות? הלא לא לכל אחד מתרחש נס, ובוודאי לא נס גלוי שכזה. כפי שראינו, לא כל אדם עומד בקנה אחד עם ההתגלות האלוקית שבנס. עונה הזוהר: "על דהוי מצלן קמי קודשא בריך הוא" – על שהיו מתפללים לפני הקב"ה תמיד. אצל מי שהופך ל'מתפלל' אין כל חילוק בין נס וטבע. ההכרה בכך שכל הבריאה מונעת מכח רצון ה' כה ברורה אצלו, עד שהופעת הנס לא תיתפס אצלו כשבירת מציאות, אלא כגילוי העומק שבה. וכיצד ניתן להגיע לאותה הכרה? על ידי תפילה. ממילא, אומר רבי נחמן, מתחייבת התפילה גם על נס. בביטחון לבד לא כל אחד יכול לסמוך על נס, מאחר וקיים עדיין הבדל מסוים בין טבע לנס. אך בתפילה כולם מגיעים לאותה הכרה שהכל אחד – הכל רצון ה'.

ומבין השיטין אנו למדים, שגם חנניה מישאל ועזריה היו 'מתפללים'. התפילה לא היתה אצלם מצווה פרטית ומקומית. היא תפסה את כל אישיותם, שינתה להם את דפוסי המחשבה. הרי לנו עוד ראיה שהתפילה כדרך חיים איננה חידוש של רבי נחמן בלבד, אלא היא דרך שהלכו בו כל אבותינו. ואנחנו לא נלך?