אורייתא ומצוות בלא דחילו ורחימו לא פרחו לעילא [תורה ומצוות בלא יראה ואהבה לא פורחים למעלה]

ראינו בפעם שעברה קצת על ההתמודדות במצב התדיר של עליות וירידות. היום ננסה לראות מה נוכל לשאוב מהירידות, שיהפוך אותן למנוף עליה.

"כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה". "צריך שיהיה לו ירידה", אומר רבי נחמן: מי שחושב שהוא יצליח לעלות ללא כל ירידה, מתבדה. אין אפשרות לעלות בלי לרדת לפני כן. אנחנו מבינים שירידה היא לא כישלון חרוץ שלנו ושהיא דבר טבעי לפי דרגתנו, אבל מדוע היא מוכרחת בוודאות להיות שם? או במילים אחרות: מהי 'תכלית העליה' אותה נמצא בירידה?

בדברי הזוהר הקדוש המצוטטים בתחילת הדברים, על אף שהם עמוקים ונסתרים מאיתנו, למדנו על כל פנים: התורה והמצוות צריכים כנפיים כדי לפרוח למעלה. אפשר לקיים תורה ומצוות בצורה מדויקת ומוקפדת, אבל יהיה חסר להם את כוח העלייה. הנביא ישעיהו מוכיח את העם בשם ה': "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט, יג). מדויק בלשון הנביא כי מצוות יכולות להיות 'אנושיות' – 'מצות אנשים'. ניתן להוריד את הגובה של המצוות, לדעת את התכלית שלהן ולפעול מתוך ידיעה, אבל תחום הפעולה הוא במערכת הכרה אנושית, ולא אלוקית. גם אם מקיימים את הכל בדקדוק ובמודעות, עדיין חסרה המערכת בה אנו חיים.

כותב רבי נחמן: "העיקר הוא הרצון… שיהיה כוסף אליו יתברך,  ובתוך כך, מתפללים ולומדים ועושים מצוות" (שיחות הר"ן, נא). יחד עם כל המעשים שאנו עושים, אנחנו צריכים להבין שלא הם לבד כל התמונה. בוודאי שהמזלזל במצווה הקטנה ביותר יתבע ויענש עליה, אבל יש מקום נוסף להתקדם אליו, מתוך קיום כל המצוות, ומקום זה הוא הרצון. הרצון הוא העיקר. רצון זה כמובן גם מניע את האדם לקיים את התורה ואת המצוות, אבל הוא מביא אותו גם להשתוקקות אדירה שהוא לא יכול לבטא לפעמים.

"ולעבוד ה' – מי שיודע מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך, ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון,להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך" (שם). מי שחושב שכל הסיפור מסתכם בקיום התורה בדקדוק רב, לא יהיה מודע לגדולתו יתברך. הוא בוודאי יודע שהמעשים שלו, של בן אדם קרוץ מחומר, לא יכולים להוות עבודת ה'. "הדרךָ לא יכילון מלאכי רום, ועל אחת אני כמה וכמה", פייט ר' שלמה אבן גבירול.

לכן, מתוך כל קיום המצוות אנחנו רוצים להגיע לרצון – רצון להתקרב אל ה' שממלא את כל מהות האדם. לא לרצות תורה ומצוות במערכת חשיבה גבולית ואנושית, אלא לרצות במערכת מעל ההשגה האנושית. "על ידי אמונה אפשר להגיע לרצון שכזה, שלא ידעו מה שרוצים, שיצעקו: געוואלד, עקוד אותי, אני רוצה להיות יהודי!" (חיי מוהר"ן, תכד).

להגיע לרצון מסוג כזה, רצון שלא נשאר בעולם הזה,  אלא עולה ופורח למעלה, ניתן להגיע על ידי הירידות דווקא. כך כותב רבי נתן: "אך העניין [במטרת הירידות בעבודת ה'], כי העיקר מה שבא האדם לעוה"ז הוא בשביל הרצון… על כן כשיורד ונופל ח"ו לאיזה תאווה או עבירה ח"ו, ואזי מתרחק יותר ויותר, ואז אם זוכה אח"כ להזכיר את עצמו ולשוב בתשובה להשם יתברך, אזי אח"כ בוודאי מתגבר הרצון יותר ויותר, מחמת שיודע בעצמו גודל ריחוקו מהשם יתברך על ידי ריבוי עוונותיו. על כן בוודאי רצונו חזק ותקיף ואמיתי מאוד מאוד להשם יתברך בלי שיעור וערך, ועל כן יכול לזכות על ידי זה דייקא למעלה יתירה, כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי הם זוכים לרצון חזק יותר מחמת שנתרחקו ביותר". במצב של ירידה, אומר רבי נתן, האדם מסתכל על עצמו בעיקר מתוך כשלונותיו וחטאיו. הוא מסתכל מתוכם למעלה, ולא מבין בשכלו איך הוא מגיע לשם כשכולו אסור בתאוותיו, ונושא משא כבד של עבירות על גבו. הוא בוודאי צריך להאמין שהייאוש הוא דמיון, ושתשובתו תמיד אפשרית. אבל ההתחזקות במצב שכזה, אומרת ברורות: הרצון שלי להתקרב אל ה' אף פעם לא היה בגלל שחשבתי ושאצליח. זה לא היה פרויקט שרציתי לעמוד בו. אני רוצה, בגלל שהלב שלי במעמקיו רוצה. אין לי הסבר למה אני רוצה, ומה בדיוק אני רוצה – אבל אני יודע שאני רוצה. ואם רציתי עד היום, אין כל סיבה שלא ארצה גם עכשיו, וביתר שאת.

הרצון שמתחדד כאן הוא לא הרצון שמטרתו להצליח. הרצון שאנו נפגשים איתו בתוך הירידה הוא רצון ממעמקי הלב, שעולה מעל כל מה שננסה לתאר אותו. הרצון הזה אומר שגם אם מונח עלי משקל של עשר טון שמשתק ניסיון שלי להילחם ולהתקדם, ליבי עדיין לה'. והרצון הזה בעצמו – אומר רבי נתן – הוא העלייה של האדם. הרצון בעצמו מעלה את האדם מהמערכת הגבולית, מהרצונות השטחיים, למערכת הנצחית והשמימית.