ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > השתפכות הנפש > להחזיר את השם של עצמי

להחזיר את השם של עצמי

י״ז באדר ב׳ תשע״ט

ההתבודדות היא לא רק קביעת זמן לתפילה אישית על כל מיני עניינים, גם אם הם כולם בעבודת ה'. בהתבודדות יש עבודה ובירור, כאשר על ידי העמידה מול ה' באופן האישי אדם מתבונן על עצמו ושופט את עצמו מנקודת מבט אחרת. למעשה מדובר בחשבון נפש, אבל שונה מחשבון נפש רגיל. החשבון הוא לא של אדם העומד מול עצמו, אלא של אדם העומד מול עצמו נוכח פני ה'.

צָרִיךְ לָזֶה זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּזְכֶּה לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם וְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֲרָטָה עַל מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְהִתְחָרֵט, כִּי לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי הַיּוֹם חוֹלֵף וְעוֹבֵר אֶצְלוֹ וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו. עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר לִרְאוֹת לְיַחֵד לוֹ פְּנַאי וּלְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם אִם כָּךְ רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּמַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ (שָׁם, סִימָן מ"ז).

[וְעַיֵּן בְּסֵפֶר "נַחַת הַשֻּׁלְחָן" כְּתַב-יָד מֵהָרַב הַקָּדוֹשׁ מִטְּשֶׁערִין זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בְּהִלְכוֹת פֶּסַח שֶׁמְּבואָר שָׁם, שֶׁעִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא-אַחֲרָא הוּא לְסַמּוֹת עֵינֵי הָאָדָם שֶׁלּא לְהִתְבּוֹנֵן כְּלָל עַל דְּרָכָיו, בִּבְחִינַת לא יַחְפּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה וְכוּ' אֲבָל תֵּכֶף שֶׁמְּעוֹרֵר כּחַ וְהֶאָרַת הַנְּשָׁמָה שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַנֵּר בְּחִינַת נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם וּמַתְחִיל לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וּלְהִתְבּוֹנֵן עַל דְּרָכָיו, אֲזַי הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ וּמְעַט מִן הָאוֹר דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחֹשֶׁךְ, וְזֶה שֶׁמְּבָרְכִין עַל בִּעוּר חָמֵץ בְּעֵת הַבְּדִיקָה כִּי הַבְּדִיקָה בְּעַצְמָהּ שֶׁל הֶחָמֵץ (שֶׁהוּא מִצַּד הַיֵּצֶר הָרָע) הַיְנוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְחַפֵּשׂ וּלְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו זֶה כְּבָר הוּא הַתְחָלַת הַבִּעוּר.]

* * *

מה ההבדל בין התפילה וההתבודדות? למה שתיהן נחוצות ולא מספיק באחת מהן? יש קצת טעות בשאלה הזו, בגלל שההתבודדות לא מסתכמת בתפילה בלבד. העצה של ההתבודדות נקראת פעמים רבות בספרי ברסלב "ישוב הדעת". ההתבודדות היא לא רק קביעת זמן לתפילה אישית על כל מיני עניינים, גם אם הם כולם בעבודת ה'. בהתבודדות יש עבודה ובירור, כאשר על ידי העמידה מול ה' באופן האישי אדם מתבונן על עצמו ושופט את עצמו מנקודת מבט אחרת. למעשה מדובר בחשבון נפש, אבל שונה מחשבון נפש רגיל. החשבון הוא לא של אדם העומד מול עצמו, אלא של אדם העומד מול עצמו נוכח פני ה'. חשבון הנפש כרוך עם התפילה, ולא באופן מקרי – התפילה מולידה את חשבון הנפש, מכוח העמידה לפני ה', וחשבון הנפש מוליד את התפילה. "הַהִתְבּוֹדְדוּת צָרִיךְ לִהְיוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְגַמְרֵי שֶׁיְּבַטֵּל כָּל רְצוֹנוֹתָיו לִרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּחִינַת מִשְׁפָּט שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִשְׁפּט אֶת עַצְמוֹ וּלְיַשֵּׁב אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר, אִם כָּךְ רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו וְכוּ'" (השתפכות הנפש, אות עג). לכן בתוך הדיבורים על ההתבודדות והתפילה יש גם דיבור על חשבון הנפש ויישוב הדעת, כמו הדברים שנמצאים לפנינו.

"צָרִיךְ לָזֶה זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּזְכֶּה לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם". רבי נחמן לא רק אומר ש'צריך לישב עצמו', אלא ש'צָרִיךְ לָזֶה זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּזְכֶּה לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ'. לא מדובר בדבר פשוט שצריך לעשות אותו, כמה שהוא נראה פשוט. צריך לזכות לכך. האמת היא שלאדם באופן טבעי אין שום זמן, במשמעות מבהילה כשמתבוננים עליה קצת: "וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו". חיים שלמים יכולים לעבור מבלי שחשבו עליהם פעם אחת באופן רציני. ולמה? לא מחוסר רצון, לא מאטימות לב, לא מקושי בשינוי של אורחות החיים, אלא מעובדה אחת פשוטה, ומבהילה בפשטותה: אין זמן.

למה אין זמן? התירוצים הרבים הם לא העניין, שהרי לפעמים אדם יכול למצוא את עצמו בעודף פנאי ובשעמום. הנקודה היא שכל רווח הזמן שבעולם לא יספיק לרגע אחד של 'ישוב הדעת', בשביל 'לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ'. אנחנו לא יכולים לשבת באמת, גם אם אנחנו יושבים בבטלה.

מהי ה'ישיבה' שמתקיימת בדעת? הישיבה עוצרת את העמידה, שהיא עמדה המוכנת תמיד לתזוזה. בחיים אנחנו תמיד בהיכון לקראת הדבר הבא, אם זה מטלה או צורך או כל דבר שאנחנו מועסקים בו. הישיבה עוצרת את העמדה הזאת שתפוסה תמיד בעשייה. לכאורה, אין מבורך מעמדה שכל הזמן עסוקה בעשיה. הרי יעקב ביקש לישב בשלווה ואז הקב"ה לימד אותו בדרך שכולה הפוכה משלווה, שהמנוחה נכונה לעתיד לבוא אבל לא בעולם הבא. העולם הזה נועד לתהליך, להתקדמות. לפי זה, ישיבה היתה צריכה להיות מסוכנת יותר מעמידה, שהשנייה לפחות עושה ופועלת, גם אם לא בכיוון הנכון תמיד. את השאלה הזאת אפשר לכרוך ביחד עם התופעה המוכרת, שגם כשהיא מתרחשת מול עינינו תמיד היא עדיין פלא – איך זה שאין זמן לדברים הכי חשובים.

עמדת חיים שמכוונת לעשייה ומלאה בפעלתנות רב לא בהכרח מעידה על העצמיות והעצמאות של האדם העומד מאחוריה. החיזיון הזה, שמקשר בין עשייה ובין תכלית, הוא השקר שרק מפתה אותנו יותר להישאב לעשייה, והוא זה ששואב לנו את כל הזמן מהנפש. עולמנו זה הוא אמנם עולם של עשייה, אבל מתוקף היותו כזה נובע סכנתו. התודעה של העשייה היא תפיסה שרוצה להביא למקום מסוים, ומכוח זה היא מבינה שעליה לפעול ולעשות דברים. עשייה מקולקלת היא עשייה שנועדה עבור עצמה. העושה הוא בכלל לא הנושא מבחינתה. הוא הופך למשרת, ולא במקרה או בדרך אגב; זאת הרי בדיוק המטרה – שהעשייה תיעשה לשם העשייה, ולכן מחיקת הזהות והתכלית של העושה היא הכרחית כדי להגשים את זה. תודעת התפיסה של 'לעבוד בשביל לעבוד' חייבת למחוק את כל הגורמים והשחקנים שנמצאים בסביבה. "ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים" (מסילת ישרים, פרק ב).

תחבולת היצר העמוקה, אם כן, היא לא רק ריבוי של מטלות ומסיחי דעת. עומק התחבולה הוא לקחת את האדם ולהפוך אותו לעֶבֶד עבור העשייה, ואז כל זהותו נשכחת. בדרך כזאת אדם בכלל לא מרגיש שלוקחים לו את הזמן, כי הוא מראש לא פוגש את עצמו לרגע, ולא מרגיש כאילו יש לו זמן משל עצמו. לרגעים הוא מתפלא איך זה שאין זמן, ומהר מאוד שוכח שוב. האמת היא שהוא בכלל לא מסוגל לעמוד באמת על המשמעות של זמנו, על כך שיש לו חיים, כי חייו אינם ברשותו. רק לפעמים המחזה הזה מתגלה לו, כמביט מן הצד, אבל הוא נשאר זר אליו ויכול רק להשתאות מולו, ואז שוב לשכוח. העמידה התמידית שלו מרחיקה אותו מעצמו. אם לרגע הוא היה יושב, מקרב קצת את איבריו אחד לשני, ברגע של מנוחת דעת היה מודע לדבר אחד שלעולם לא שם אליו לב: עצמו. קל מאוד לשבת סתם, אבל בשביל 'ליישב עצמו' נדרש לוותר על מאמץ חיים קדחתני שמנסה לחפות על עצמו ולמלא את התכלית שלו ממנו בעצמו. בשביל לגלות את עצמו הוא צריך להיפרד מכל התפקידים הקודמים, גם אם הם נתנו לו חלק נכבד בפירמה שעד עכשיו הוא השתתף בה.

צָרִיךְ לָזֶה, אם כן, זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּזְכֶּה לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם. עצם הישיבה עם עצמנו היא כבר זכיה, היא זכות. היא כבר שלב ראשון במלחמה מול הסחת הדעת של היצר. היא כבר צעד ראשון שמנתק את עצמנו מעשייה שפועלת עבור עצמנו, ומזכירה לנו שיש לנו שֵׁם, שמכוחו אנחנו יכולים לשאול מי אנחנו ולאן פנינו מועדות.

* * *

אמנם הדברים לא מסתכמים רק בזה. כפי שהובא בפתיחת הדברים, חשבון הנפש נועד להיעשות מתוך ההתבודדות והעמידה לפני ה'. "ויבא המלך דוד וישב לפני ה'" (שמואל ב, ז). עמידה לפני ה' אנו מכירים, אבל מהי ישיבה לפני ה'? מבארים חז"ל ש"יישב עצמו בתפילה". ישיבה לפני ה' מעמידה את האדם על גילוי עצמיותו האמתית, דווקא נוכח פני ה'. בדרך כלל התפיל מתוארת כעמידה, המבטאת נתינת כבוד והכנעה. הביטול הזה הוא אכן המקום המרכזי בתפילה. אמנם יש צד נוסף לתפילה שדווקא מעניק לנו את עצמיותנו האמתית, דווקא מתוך הביטול לפני ה' – ישיבה לפני ה'. הישיבה עוצרת מכל תהליך ועשייה ונפגשת עם ה' בדרך כזו. לא העושה נפגש עכשיו, אלא עצמיות האדם. וישיבה זו היא זאת שמעניקה לנו חירות אמיתית, ומגלה לנו שיש דבר כזה שנקרא עצמי. רק העצמי הזה, הוא זה שנפגש עם ה', בשעה שאני מבודד מכל העולם ואין שום אדם או מעשה שיכול לזהות אותי. העצמי מקבל את כוחו מתוך המפגש עם שורשו האלוקי, ואז הוא מתעורר לחפש את משמעותו הפרטית כדי שזאת תוביל לחיבור מלא עם ה'.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support