להחזיר את בת המלך

ז׳ באב תשע״ט

בסיפור הראשון בסיפורי מעשיות, מעשה מבת מלך, רומז לנו רבינו על דרך הילוכו של האדם בעבודת השם. על הסיכונים העומדים בפניו, על הקשיים, המניעות וההפרעות שעלולות לצוץ – ושוודאי גם יצוצו, לפניו על כל צעד ושעל. לעתים, אין מנוס אלא להשליך את השכל לגמרי, לסמוך רק על השם, ולהמשיך למרות ההגיון – ואז, יוליך אותנו הבורא בעצמו ליציאה מהגלות העצמית ● "ובסוף הוציאה"

בסיפור הראשון שסיפר רבי נחמן (סיפורי מעשיות, מעשה א), "מעשה מאבידת בת מלך", מזכיר לנו רבינו מה הוא תפקידנו האמיתי בעולם, על מנת שנתעורר לקיימו. ולא רק זאת אלא אף בעיקר מוסר לנו "סימנים בדרך" כיצד ליישם את תפקידנו עד לסופו הטוב..

רבינו מתאר מלך שיש לו שש בנים ובת אחת, ובכך רומז לנו על מלך מלכי המלכים אשר האציל מעצמו את שבעת הספירות התחתונות אשר אותן באנו לתקן בימי חיותנו עלי אדמות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות – ספירות אלו הינם המידות אשר בנפשנו, אשר על תיקונם אנו עמלים עד אשר הם יובילו אותנו למימוש קדושתנו שנפח בנו המלך.

רבינו ממשיך ומספר כי את הבת אהב המלך ביותר והיה משתעשע עימה תמיד. ה"בת" בסיפור מרמזת על הספירה הנמוכה ביותר מבין השבע ספירות – ספירת המלכות – המרמזת על העולם הזה. בכך רומז לנו רבינו כי הכי מעריך המלך את יכולתנו להמליך אותו ולפרסמו דווקא בעולם הנמוך ביותר – העולם הזה – שחשכותו מעלימה את אור פני המלך. דווקא אנו, הרחוקים, יכולים להעלות נחת רוח מיוחדת למלך בהיותנו מקדשים את שמו במדורי העלטה.

ואז.. יום אחד כועס המלך על ביתו ומשלח אותה מעל פניו באומרו לה "שהלא טוב יקח אותך"… ובכך מתחיל המסע שלנו בפועל בעולם..

 

על מה קמה המריבה?

שאלתם את עצמכם פעם מדוע אנשים רבים? התשובה היא כי אנשים רבים מאחר ומאחורי כל מריבה ישנה משאלה סמויה לקשר עמוק יותר, פנימי יותר, אמיתי יותר. משום כך בעל ואשה רבים, משום כך חברים טובים רבים, משום שהם מחפשים משהו חדש בקשר.

מכאן, שהסיבה שהמלך משלח אותנו מארמונו, שהוא עולם האמת, אל חשכת העולם הזה, הנקרא ה"לא טוב", אינה אלא על מנת לאפשר לנו לחפש אותו מחדש, והפעם דווקא מתוך היותנו אחוזים ב"לא טוב", ועל ידי כך הוא מאפשר לנו להתקרב אליו יותר…

רבינו משתמש דווקא במילים "לא טוב" ולא סתם במילה "רע", ובכך רומז לנו כי כל כוחו של ה"לא טוב" שתחת השפעתו הושלכנו (דהיינו כוח המדמה) הינו בכך שהוא מאתר דווקא את הכוח הטוב הטמון בכל אחד מאיתנו ואז הוא מסיתו לשימושו ולטובתו. למשל אדם שכוחו מתבטא במידת ה"חסד" שבו או אז מסיתו ה"לא טוב" שישתמש בכוח החסד שלו, שבו הוא חזק, לניאוף חלילה; ואם כוחו חזק במידת ה"גבורה" מסיתו ה"לא טוב" להשתמש בגבורה לכעסים ולמלחמות במקום לעמידה על גבולות הקדושה. וכן הלאה הם תעתועי ה"לא טוב" אשר תחת השפעותיו הושלכה בת המלך שהיא נשמתנו.

ממשיך רבינו ומספר כי השני למלך, בראותו את צערו של המלך על כי הרחיק את ביתו ממנו – מיד נרתם למשימה לבקשה ולהשיבה אל חיק אביה.

משמעותו של ה"שני למלך" בסיפור ספונה בראשי תיבות המילה שני – "שורש נשמות ישראל". ובכך רומז לנו רבינו כי בשורש מהותנו עמוק עמוק אנו כולנו נרתמים במסירות נפש למשימה למצוא את הקשר לנשמתנו להכיר בה ולא לשכוח אותה ואז להצילה ממלתעות הלא טוב המתעתע ולהשיבה אל הבורא.

עמוק בתוכנו אנו מרגישים את געגועיו של המלך אל הנשמה שנטע בנו נענים לגעגועיו ונרתמים לחפשה בתוכנו ולחברה אליו. אך לא פשוט ומלא מניעות הוא המסע ועל כן בהמשכו של הסיפור מצייד אותנו רבינו בעצות טובות כיצד לצלוח את דרך התעתועים הזו  ולהצליח במשימה.

 

רמז ראשון להצלחת המסע – שביל אחד מן הצד

נקודת התפנית הראשונה במסע, המקרבת את השני למלך למטרתו, מתרחשת כאשר הוא מחליט לנטוש את היערות השדות והמדבריות אשר בהם הוא מבקש אחרי בת המלך והולך לחפשה ב"שביל אחד מן הצד" –  בכך רומז לנו רבינו כי החיפוש האמיתי אחר נשמתנו נמצא במקום מאוד אינטימי בינינו לבין הקב"ה – ב"שביל אחד מן הצד". שם, במקומה של הצניעות והענווה דווקא; במקום שבו אף אחד לא רואה אותנו להלל ולשבח את "קדושת דרכנו" – היכנשהו בעומק סתרי מחשבותינו ובעומק נטיית רצונותינו הסמויים אשר אותם שומע רק המלך הבוחן כליות ולב – שם דווקא הרחק מעיני הציבור קורה משהו גדול באמת; שם קורה חיבור אמיתי אל נשמתנו ואל המלך הקדוש.

 

רמז שני להצלחת המסע – הימנעות מתענוגי העולם

התפנית הבאה בסיפור קוראת לאחר שהשביל מן צד מוביל את השני למלך הישר אל ארמונו של ה"לא טוב" בו תפוסה בת המלך  –  רבינו רומז כי מי שמוכן להיות אמיתי עם עצמו ולקרב את נשמתו לבורא באמת ובסתרי סתרים זוכה לחשוף את תעתועיו של ה"לא טוב" ולמצוא את נשמתו באמת.

ואז פונה בת המלך אל השני למלך בהתרגשות וקובעת איתו זמן בעוד שנה בדיוק לפוגשו, בהבטיחה לו כי אז יוכל להוציאה לחופשי. אך תנאי היא מתנה עימו על מנת שיצליח במשימתו – כי בכל אותה שנה יתגעגע אליה ולא יירגע מגעגועיו ואז ביום המיועד להוציאה  לא יאכל ולא ישתה ולא יישן.

בכך רומז לנו רבינו כי לכתחילה עלינו לזכור כי העולם הזה לא נועד שנתענג ממנו. באשר כי אם נתפתה אחר תענוגי העולם הגשמיים או אז יפגמו שלהבות כיסופינו אחר מציאת הנשמה מהסיבה שהגשמיות תגשם אותנו ותעכיר את אור הרוחניות הבוערת בקרבנו.

השני למלך מקיים את כל דבריה, אולם דווקא ביום האחרון בו הבטיח לה כי לא יישן ולא ישתה ולא יאכל, הוא נתקל באילן בעל תפוחים נאים עד שלבסוף אינו עומד בפיתוי, אוכל מן התפוח ונרדם ל"זמן מרובה"….

בכך מצייד אותנו רבינו בעוד רמז ואומר – דעו לכם כי "ביום האחרון" דהיינו לאחר שתזככו את נפשכם הרבה זמן בכיסופים טובים – כאשר תתקרבו מאוד לקראת שינוי אמיתי בנפשכם שיקנה לכם חופש רוחני פנימי אמיתי – או אז תתגבר הקליפה עליכם ביותר, ותפתה אתכם אחר תאוות העולם עד כי בקושי תוכלו לעמוד בפיתוייה, וייתכן מאוד שתפלו מכל הכיסופים הרוחניים שלכם ו"תירדמו" תרדמה רוחנית לאורך זמן…. אך אל דאגה! ואין ייאוש! כי עדיין לא אפסה תקווה ולא נסגרו השערים, באשר בת המלך לא תוותר עליכם…

 

רמז שלישי להצלחת המסע – לשמור את כוח השמחה

ממשיך רבינו ומספר כי לאחר שהתעורר משנתו הלך השני למלך אל בת המלך וראה כי היא מצטערת מאוד על כי נרדם בשליחותו אך למרות זאת היא אינה מתייאשת ממנו ועתה היא מוכנה להקל עליו את ההזהרה  – דהיינו, אומר רבינו, אומנם לכתחילה עלינו להיות פרושים מתענוגי העולם הזה בכלל, אך מאחר ואיננו יכולים לעמוד בכך, בכל זאת אין ייאוש, כי ישנה גם עבורנו תקווה – ומבקשת בת המלך ממנו כי שוב יתגעגע אליה שנה שלמה וביום האחרון רשאי יהיה לאכול ואין צריך להתענות אך רק שלא ישתה יין כי היין יגרום לו לשינה והעיקר הוא שלא יישן.

רבינו רומז כי העיקר בעולם הזה הוא שלא להירדם מהזיכרון של משימתנו, אשר לשמה הגענו לעולם, ושלא נרדם מהתקווה והידיעה כי בכוחנו למלאה, אף כי ניפול בדרכנו אלפי פעמים. על כן אמנם לכתחילה נכון שלא נהנה כלל מתענוגי העולם אך יחד עם זאת לאנשים כערכנו העיקר הוא לפחות שלא נשתה יין על מנת שלא נרדם.

משמעות שתיית היין הינה על פי מאמר חז"ל כי "יין ישמח לבב אנוש", ומכאן רומז רבינו – אמנם אי אפשר לצפות מכם שלא תיהנו מהעולם והצעותיו כלל אך לפחות שמרו את השמחה וההתרגשות שלכם לדברים משמעותיים באמת. הישמרו לשמור את השמחה שלכם וההתרגשות שלכם בהצלחתכם בקרבת השם, בעבודת המידות, בהתגברות על תאוות וכן הלאה ערכים רוחניים ומשמעותיים. כי אם תתמלאו בשמחה בשל הנאות חולפות או אז לא תוכלו יותר ליהנות ולשמוח באמת מהישגים אמיתיים כי יתמלא ליבכם בשמחה אחרת ואז שוב תירדמו מדבקותכם במשימה ותאבדו את הדרך לתכלית.

מה לדעתכם קרה אז? ההצליח השני למלך לעמוד במשימה המתונה יותר? כמובן שלא. אף בפעם השנייה בהגיע היום האחרון שוב גובר עליו ייצרו והוא שותה יין ונרדם… והפעם לשבעים שנה… כמניין חייו של אדם. ובכך רומז רבינו כי יכולים אנו לחיות בעולם בעירנות מלאה ובעצם להיות שרויים בתרדמה עמוקה… כבר לא נלחמים בחירוף נפש עבור השגת משימתנו לחלץ את נשמתנו ממלתעות התעתוע של ה"לא טוב"…. אוי…..

 

רמז רביעי להצלחת המסע – כוח האמונה!

אך בת המלך לא מתייאשת.. כלל וכלל לא… בבואה לפגוש את השני למלך ומוצאת אותו רדום היא אומנם בוכה וקובלת על עוצם הרחמנות שחשה עליה ועליו … אך שוב היא מתנערת מיד מצערה וכותבת לו מכתב בדמעותיה על גבי מטפחת ובו מספרת לו כי אם רוצה הוא להוציאה עליו לחפשה עתה בהר של זהב ומבצר של מרגליות.

כאן מרמז לנו רבינו כי אף אם לא הצלחנו לעמוד במדרגות הקדושה הנדרשות מאיתנו אל לנו להתייאש, כי אף על פי כן יש תקווה אף עבורנו וכל שעלינו לעשות הוא להמשיך ולחפש  את הקשר לנשמתנו והפעם במקום הזוי ולא הגיוני כגון "הר של זהב ומבצר של מרגליות".

לא רק אנחנו חושבים כי מקום כזה הוא כמעט שלא בנמצא בשכל אנושי אלא אף השני למלך, אשר כבר התעורר משנתו ושב לחפש את בת המלך, חשב כך ועל כן אומר רבינו שהוא "השאיר את המשרת" שהוא השכל המשרת אותו לאורך כל הדרך ו"הניחו והלך לבדו לבקשה".

אם עד עתה השכל לא הצליח לעזור לנו, כי כוחנו דל לעמוד בבירור של אמת ושקר, וכך שוב ושוב מוצאים אנו את עצמנו נופלים בתעתועי ה"לא טוב" – אם כך עתה מה שעלינו לעשות הוא להניח את השכל ו"ללכת לבד" – דהיינו לסמוך עצמנו על האמונה לבד. כי כאשר כשל כוח שכלנו, או אז רק בכוח האמונה נוכל לזכות לסיים את המסע עד סופו מבלי להתייאש ולהירדם באמצעה של הדרך.

על כן, אומר רבינו, כי השני למלך פוגש "אנשים גדולים" חכמים והגיוניים אשר בזים לו באומרם כי הר של זהב ומבצר של מרגליות "בוודאי אינו בנמצא כלל… והלא אתה רואה כי שטות סיפרו לפניך"… אפילו "אנשים גדולים" וחשובים בחיינו יכולים להיות בעל כורחם שליחיו של ה"לא טוב" ולומר לנו בייאושם כי רב – כי אל לנו לצפות להוציא את נשמתנו משביה ומוטב לנו כי נרדם שוב ונוותר על המשימה ההזויה שלנו.

אך השני למלך הפעם לא מתרשם מתעתועי היצר ועומד על דעתו ו"מתעקש" (כפי שמציין רבינו בסיפור) למצאה. על אף ההיגיון, המתנגד לצעדיו, יודע הוא בעמקי ליבו כי אם אמרה בת המלך כי היא קיימת ונמצאת, אף על פי שזו משימה שלכאורה נראית בלתי הגיונית, שומה עליו להמשיך בדרכו עד שימצאנה!

בכך רומז לנו רבינו כי לאנשים כערכנו, אשר כוח שכלנו לברר בין טוב ורע לא עומד לנו ואנו נרדמים שוב ושוב במשימתנו – רק האמונה תעמוד! והיא זו שתחזיק אותנו על עומדנו במסענו בעולם הזה המתעתע והמשקר והמחליף את הטוב ברע ואת הרע בטוב.

 

אין עוד מלבדו

בסופו של הסיפור, לאחר שעמד בעקשנות בכל המסות הלב אשר ניחתו עליו מאנשים גדולים כאלו ואחרים, מקבל לפתע פתאום השני למלך סיוע באופן פלאי ובאה רוח ונושאת אותו עד למקום של "הר של זהב ומבצר של מרגליות"  –  ובכך מרמז רבינו כי אם רק נחזיק מעמד ולא נרדם ולא נוותר למרות ואף על פי כל המניעות הרבות שיעברו עלינו, או אז ברגע אחד לפתע ישלח בורא עולם סיוע מן השמיים ויקפיץ אותנו מעבר לכל המניעות עד למקום בו שורה נשמתנו.

ושם במקום זה שוהה השני למלך לזמן מה כפי שאומר רבינו "כי צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה".

ובכך מרמז רבינו – אף כי אמנם האמונה היא זו שעמדה לנו לאורך כל הדרך והחזיקה אותנו שלא נתייאש – בכל זאת כדי להשלים את המשימה עד סופה נדרש מאיתנו שוב להפעיל "שכל וחכמה" על מנת "להציל את נשמתנו". אמנם כוח האמונה הוא הבטון המעמיד אותנו על רגלינו אך עיקרו של דבר הוא שסופו של הבירור של מי אנחנו באמת, דהיינו עצם היותנו נשמה אלוקית השייכת למלך, תקרה על ידי בירור הדעת כמו שכתוב – "כולם במחשבה התבררו". וגם בזה נזכה לסיוע שמימי אם נחזיק מעמד ולא נתייאש.

מאחר וכדי להשלים את המשימה יהיה עלינו לעמוד אל מול תעתועי "לא טוב" מבלי להתפתות אחר שקריו ובכוח הבירור של אמת ושקר לגלות את האור הטמון בכל ספירה וספירה המאירה בתוכנו.

 

"ואיך שהוציאה לא סיפר"

לבסוף מוציא השני למלך את בת המלך משביה, אך רבינו לא מגלה את האופן המדויק בו מוציא אותה, והסיפור מסתיים במילים – "ואיך שהוציאה לא סיפר. ובסוף הוציאה" – ובכך שוב אנו זוכים ברמז כי בסופו של מסע, מי שבאמת מסיים את המלאכה וגואל את נשמתנו משביה, הינו רק בורא עולם בכבודו ובעצמו. כל מה שמוטל עלינו הוא רק לעשות את מלוא ההשתדלות והמאמץ הרוחני אך במופלא מאיתנו אל לנו לדרוש, כי בסופו של דבר הכל נעשה רק בדבר המלך ויחד עם זאת מצד שני אל לנו להקל בחשיבות מסענו ורצוננו העיקש לסיים את המשימה.

יהי רצון שנזכה להוציא את נשמתנו משביה ולגלות את היותנו חלק אלוקי ממעל ונחזיק מעמד אל מול המניעות הרבות, עד כי נזכה לסיוע מן השמים ונזכה כולנו לשוב אל ארמון המלך לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support