וכן אחר שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה את המאמר "תעיתי כשה אובד", שפירש שם, שהשם יתברך דרכו לקרות את האדם תכף כשרואה שהוא תועה מדרך השכל. יש שקוראו ברמיזה, ויש בקריאה ממש, ויש שבועט בו ומכהו… ועל כן כשעדין לא נטה הרבה מדרך הישר, אז אפשר לו בקל לשוב, מחמת שהוא מכיר עדין את קול השם יתברך והתורה ורגיל בו, כי זה סמוך היה אצל השם יתברך, והיה שומע קולו- קול התורה, ועדיין לא שכח את הקול, ועל כן אפשר לו בקל לשוב.
והוא כמשל הרועה, כאשר שה אחד תועה מהדרך, אז תכף הוא קורא אותו; וכשהשה עדין לא תעה הרבה מהדרך, אזי הוא מכיר הקול והולך אחריו תכף. אבל כשכבר נטה הרבה מהדרך, אז כבר שכח את קול הרועה, ואינו מכיר בו, וגם הרועה מתיאש עוד מלבקשו, מחמת שזה זמן רב שהלך ותעה מאתו. כן כשכבר האדם האריך זמן, חס ושלום, ברשעו, ונטה ותעה הרבה מדרך הישר לאלו הדרכים המקולקלים והתועים, אז קשה לו לשוב וכו'.
וזה: תעיתי כשה אובד, הינו שתעיתי מדרך הישר כשה אובד הנוטה מהדרך כנ"ל. על כן אני שואל מלפניך: בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי, הינו שתמהר לבקשני תכף, כל זמן שאני זוכר, ולא שכחתי עדין את קול מצוותיך וכו', עיין שם.
וכתוב בספר "חיי מוהר"ן", שבשעה שגלה אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה את המאמר הזה, אמר לתלמידו הקדוש, הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, שזה המאמר הוא עכשיו [בעתים הללו] ההתבודדות שלו.

אם נימצא במקום מסוים, אפילו מספר שעות, וננסה לזכור את כל הפרטים שבחדר – דבר שסביר להניח שנצליח – ונכבה את האור, מה יקרה? בשנייה הראשונה עוד נזכור איך לפלס את דרכנו נכונה. אבל אחרי זמן קצר כבר נשכח את מה שהיה מול עינינו ממש, וניתקל בדרכנו בכמה חפצים. לא חוש הכיוון הוא זה שהלך לאיבוד בחושך, אלא המקום. הזיכרון שלנו נבנה על בסיס מקום, וכאשר תודעת המקום מסתלקת מאיתנו, תוך זמן קצר ממש יכולים להיאבד מאיתנו כל אותם נתונים אותם ידענו היטב. ישנם מושגים מסוימים שקל לנו להיזכר בהם במקומות מסוימים, ובמקומות אחרים גם אם נתאמץ לא ניזכר בהם.

המקום של עבודת ה' נושא איתו המון זיכרונות, שיכולים להזכיר לאדם את אותו מקום אמיתי בו הוא היה בעבר. וכשתודעת המקום נעלמת מהראש, בכל אדם כפי דרגתו, איתה נשכחים כל אותם זיכרונות שיודעים שיש משהו שטמון באותו מקום, שהמציאות חסרה בלעדיהם, שהחיים אינם אותם חיים. כל עוד האדם זוכר, יש לו תקווה גדולה לחזור למקומו, משום שהוא יודע שהמקום בו הוא נמצא עכשיו הוא לא באמת מקום. משהו תמיד יהיה חסר. ואותו משהו יגיע לידי ההשלמה האמיתית שלו – אם הוא ימשיך לחפש.

כאשר אדם תועה בדרכו ומתרחק מהדרך האמיתית, דרכו של ה' לקרוא לאותו אדם. ברמיזה, בקריאה, או בבעיטה. כל אלו שלבים שונים ברמת ההכרה על חסרונה של המציאות. אדם שהתרחק מעט ועדיין נושא בתוכו את הזיכרון על המקום בו הוא אמור להיות, יבין את הרמיזה שה' יתן לו, דרך משפט שישמע, מחשבה שתיפול לו בראש וכדומה, להיזכר בחסרונה של המציאות בה הוא נמצא, ומכוח זה לבקש ולדרוש את המקום האמיתי. אצל אדם שהתרחק יותר הרמז לא יהיה ברור, כי כשהוא ייפגש בחיסרון בחייו הוא לא יקשר אותו לחיסרון הגדול של התרחקותו מה'. הוא הספיק לשכוח מספיק כדי שלא יעלו לו אסוציאציות אל אותו מקום באופן מיידי. אבל אם המסר יותר ברור, גם הוא יבין. מי שהתרחק עוד יותר מכך יזדקק לנקודה של עצירה בחיים, לאירוע שישבור את הקרקע היציבה עליה הוא חושב שהוא עומד, וינסה להבין את מה שעליו לבנות מעתה.

כל עוד לא התרחק האדם יותר מדי, יכולים אירועים להחזיר אותו אל המקום בו היה לפני כן. כל עוד הוא מכיר בעובדה זו ולא שוכח שחייו חסרים, הוא עדיין קרוב לאותו מקום. אבל מכיוון שסוף-סוף הוא נמצא בחושך, במקום בו הוא לא רואה את מה שהוא ראה בעבר, הוא יודע שהוא נמצא בסכנה גדולה. כשהוא שוכח, הוא לא זוכר כבר את מה ששכח. את הכל הוא יכול לאבד. על זאת באה הבקשה: "בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי".

* * *

קטע זה מצוטט מ"השתפכות הנפש", בשלב בספר המתאר את הנהגותיו של רבי נחמן המלמדות על דרך ההתבודדות. בשולי הדברים מתוארת שיחתו של רבי נחמן לתלמידו, רבי נתן, שההתבודדות שלו היא על נושא זה.

מלבד שההתבודדות, שהיא למעשה תפילה אישית, עוזרת בכך שהיא מבקשת את מילויו של תוכן מסוים, כמו כאן למשל: לבקש שה' יבקש אותנו, בטרם נלך לאיבוד. אך לא זאת תרומתה היחידה, כי בכוחה גם להביא את החיפוש בעצמו, ולהיזכר במקום שהיה והתרחקנו ממנו.

"עיקר ההתבודדות הוא בלילה" (ליקוטי מוהר"ן, נב). הלילה הוא זמן מתאים במיוחד לחיפוש עצמי. "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי" (שיר השירים, ג). "אזכרה נגינתי בלילה, עם לבבי אשיחה, ויחפש רוחי" (תהילים, עז). כאשר הריכוז הוא לא בעשייה כמו ביום, אלא במה שנשאר ממנה בתוך האדם, האדם נזכר באותם מקומות חסרים שבתוכו. הוא יכול לגלות חסרונות עמוקים, או להיזכר בכאלו שנשכחו. כדי להגיע למצב של תפילה שלמה, כזאת שנדרשת מתוך האדם עצמו בבחינת "ואני תפילה", יש להכיר בעובדת מציאותו החסרה של האדם. "כי לא הייתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך… ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין [ההכרה שהוא חסר], וסוף השכר לבוא" (בית אלוקים, שער התפילה, ב). הדבקות של התפילה נובעת מהכרת החוסר של האדם, עד שהוא לא מוצא מקור חיות אצל עצמו או אצל כל מקום אחר, אלא רק אצל ה'. (רבי נחמן אמר שכמובן שקיימת מעלה גדולה מאוד גם בהתבודדות ביום, אלא שללילה מעלה משל עצמו).

בזמן של תפילה כזו, ניתן להרחיב את החיפוש על כל רבדי החיים. לא רק על החסרונות ברמת ההתקיימות הפיזית, אלא בחסרונות העיקריים, שהם צרות הנפש. עתה ניתן לחפש אחר חסרונות נוספים שנשכחו מאיתנו. בזמן של חיפוש הרוח יש להתבודד, ולדבר עם ה'. בכך תורמת ההתבודדות לעצם החיפוש, ולא רק לאפשרות בקשה על מילויו. אני אכן תועה, אבל עצם ההכרה שלי בכך, מהווה פתח תקווה לכך שאגיע למקום המיוחל. כל זמן שאני מכיר בחיסרון, אני אוכל לעבור מהמקום שלי אל המקום האמיתי כשהשער ייפתח. אם אאטום את החור אזי אשכח מאותו מקום, ואשקע במקום שאני נמצא בו. שעה של התבודדות מזכירה את כל אותם המקומות החסרים בנפש, שעל כולם אנו מבקשים את ההשמה מאת ה'.

רבי נחמן בעצמו התבודד על תורה זו. עד היכן שהגיעו דרגותיו הרמות בעת אמירת תורה זו, לאחר שנים רבות של עבודת ה' ביגיעה וטרחה עצומה הרחוקות ממושגים שלנו, גם ממקום כזה אפשר להכיר במקום גבוה יותר שחסר. ההתבודדות לא רק מתפללת 'על', אלא מגלה את ה'מה', את המקום החסר שבנו שגם הוא יגיע להשלמה, בתפילה לפני ה'.