"על ידי זיעה טובה (כגון כשמזיעין על ידי דבר שבקדושה), על ידי זה נעשה שמחה, בחינת 'ושמחת בחגך', בחינת שמחה של יום טוב. (ולאו דווקא יום טוב ממש, אלא כל יום שהוא בחינת טוב, נקרא יום טוב)… כי על ידי הזיעה יוצא הארס שיש בהדמים העכורים, שהם הפילו אותו למשכב, חס ושלום, ואזי נשארין הדמים זכים, ואזי זוכה לשמחה. כי עיקר העצבות על ידי הטחול, שהוא עכירת הדמים… וזה אותיות 'זיעה' – ראשי תיבות: "זה היום עשה י'י", היינו בחינת שמחה של יום טוב שנעשה על ידי זיעה טובה כנ"ל".

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ו)

בדורנו המפונק לא אוהבים להזיע… משתדלים שלא להתאמץ, ללמוד בנינוחות, וללגום בין פיסקה לחברתה שתיה קרה… ואם על אף הכל החום עולה והזיעה ניגרת, מדליקים מזגן…

גם בשעת התפילה, או עשיית שאר מצוות ומעשים טובים, אנו משתדלים להקל מעל הגוף ולא להטריחו יותר מדי, וכמובן לשמור עליו שלא יזיע חס ושלום…

אך מוהרנ"ת מתחנן בתפילתו לפני ה': "ותעזרני ותושיעני שאזכה לעשות כל המצוות וכל הדברים שבקדושה בכח גדול, עד שאזכה להזיע בשעת עשיית המצווה או הדבר שבקדושה… שנזכה להכניס כל כוחותינו בשעת עשיית כל מצוה ומצוה וכל דבר שהוא רצונך, עד שנזכה להזיע זיעה טובה".

זה בריא מאד לנשמה; הזיעה הקדושה מטהרת את האדם מעכירות הדמים שמצטברת בטחול, ומשחררת ממנו את העצבות והמרה שחורה.

* * *

הצדיקים האמיתיים שבכל הדורות לא פחדו מהזעה. הם הכניסו את כל כוחם בתורה ובמצוות ובמעשים טובים; התאמצו ויגעו, ואף הזיעו. וכך מספר רבינו חיים ויטאל על מורו ורבו האר"י הקדוש:

"גם בעניין עסק ההלכה בעיון עם החברים, ראיתי למורי זלה"ה מתגבר כארי בכוח בעת שהיה עוסק בהלכה, עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה! ושאלתי את פיו, מדוע טורח כל כך? והשיב לי, כי הנה העיון – לשבר הקליפות שהם הקושיות שיש בהלכה ההיא, שאין מניחים לאדם להבין אותה. ולכן צריך האדם לטרוח ולהתיש כוחו אז. כי לכן נקראת התורה 'תושיה' – שמתשת כחו של העוסק בה. ולכן ראוי לטרוח ולהתיש כוחו בהיותו עוסק בהלכה" ('שער המצות', פרשת ואתחנן. מובא גם ב'פרי עץ חיים', שער הנהגת הלימוד).

הצדיקים, בעת ההכנות לשבת קודש, לא הזמינו משלוחים ולא חיפשו דרכים לחסוך ביגיעה. אדרבה, הם העריכו את ההזעה ושיבחו אותה עד מאד. וכך מובא בכתבי הקבלה:

"בערב שבת תכין הכל. והזיעה שאדם מזיע בצרכי שבת, בם הקב"ה מוחק כל עוונותיו, כמו הדמעה. לכן צריך להטריח הרבה בשביל כבוד שבת" ('מחברת הקודש', שער השבת). "אשרי מי שעמלו לכבוד שבת. שהזיעה היוצאת מגופו בכך, מכפרת ומוחקת את העוונות נשכחות, כמו הדמעה לבעלי תשובה. דכתיב: 'כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא', וכבר פירש בו זולתנו, כי לא ימצאו בו מן הזדונות הנעשים כשגגות, אלא מן הנעשים זכיות" (כתבי הרמ"ע מפאנו, מאמר שבתות ה' מכת"י ח"ב).

ולא רק זיעה של הכנות שבת קודש, אלא כל זיעה של מצוה יש בה תיקון גדול לפגמי האדם; וכדברי ה"משנת חסידים": "ולתקן עוון הקרי מועיל הזיעה אשר יזיע בעשיית המצות. כגון מצה של מצוה ונשיאות הארון בכתף לקבור המת והדומה להם" ('משנת חסידים', מסכת התשובה, י, יב).

* * *

"כבר עברו כמה חדשים מחתונתך" – שח פעם בתמיהה אחד מעובדי ה' באומן לחברו – "ועדיין טליתך אינה ספוגה בזיעה; היא נראית חדשה. הייתכן?"…

על רבי שמואל אייזיק, תלמידו של רבינו, מסופר, שהיה עומד בפינת בית הכנסת מליל ראשון של ראש השנה עד ליל שני, ברצף, ולא יכלו לעמוד בסביבתו מרוב התלהבותו. כשגמר פעם את תפילתו בליל שני, והתיר את חגורו, התפוררו בגדיו הסמוכים לגופו, מרוב זיעה וחום…

בכן, הבה נתחיל להזיע, וכך יהפכו ל'ימים טובים', מלאי שמחה ואושר אמיתי.