"הילד הזה מוציא אותי מהכלים"; "זה ממש בלתי נסבל"; "אי אפשר כך יותר"; "הוא כל כך מרגיז אותי"; "זהו, עכשיו יבוא סוף להתנהגות המבישה הזאת".

אלה הם חלק משלל המשפטים אותם משמיעים אנשים שפקעה סבלנותם והם עומדים להטיח מנת תוכחה ומוסר למי שנתון למרותם.

המכנה המשותף בין כל אלו הוא, שההחלטה "להטיח" באה מכך שהתמלאה הסאה, יש גבול למעשים הנפשעים שאותם הם מוכנים לסבול, וכאשר הרוע עובר על גדותיו, הם חשים שהם חייבים להעמיד את העבריין על מקומו הראוי, בדמיונם רואים הם את התהליך הפשוט ש"יזיז כאן את הענינים": הם יצעקו עליו בהיסטריה, יבהירו לו את עומק העוול שעשה, הוא יבין את חומרת המעשה ויפנים את המסר, הוא יקלוט שהם לא מוכנים לוותר יותר, בשום פנים ואופן, ואז… הוא ישתנה.

כך גם האדם כלפי עצמו, כל עוד הוא נכשל בדברים קלים, הוא עוד מוכן לסבול את עצמו, אבל כאשר הוא נכשל במשהו חמור יותר, הוא מתמלא בבוז וגועל כלפי עצמו ומתחיל ב'תוכחה': "אין מה לעשות אתך"; "כל קבלותיך על להבא אינן שוות את הנייר עליו נכתבו"; "איך בן אדם מסוגל להיות פושע שכזה?!"

גם כאן, התוכחה העצמית באה מפקיעת "אריכות האפיים" – כעס שנוצר מתסכול על אוזלת היד, מ"רע עין" על כל היצירה הזאת ששמה "אני". הכועס על עצמו בטוח, שעתה, אחרי שהוכיח את עצמו בחרון כזה, בוודאי יבוא השינוי המיוחל.

אולם, מי שלא רוצה להטעות את עצמו יודע, שגישה כזאת פועלת בכיוון ההפוך, אולי לפי שעה מחולל המירמור העצמי פלאות, האדם מקבל על עצמו קבלות חדשות, מחמירות יותר, ומנסה לרמות את עצמו שהפעם זה יצליח… אבל בהתבוננות אמיתית ונוקבת על העבר הוא ייווכח שבגישה כזאת הוא לא השיג שום דבר.

כך גם בחינוך הילדים, מיד לאחר הגערה – אולי רואים תוצאות, הילד מתיישב ולומד, מבטיח, מתנהג יפה, אך כעבור זמן קצר חוזרים הדברים על עצמם וביתר שאת. ואז, שוב לא מועילים העונשים של אתמול ואף הגערות של אמש אינן פועלות יפה כבתחילה.

הטיפש כמו טיפש, מגביר את הזעם, "חכמתו מסתלקת", שנאתו לבן תוכחתו גוברת, כשהוא בטוח שהפעם הכעס ינצח, וחוזר חלילה.

רבינו ז"ל מלמד אותנו יסוד עצום:

תוכחה עצמית או לזולת צריכה לבוא מעומק האהבה אל הטוב שקיים בו או בחברו. תוכחה צריכה לבוא מהתעוררות עצומה של חשק ורצון שהטוב של עצמו או של זולתו לא יילכו לאיבוד.

הדברים פועלים כך: ככל שהאדם מכיר בערך עצמו או בערך חברו, כך גוברים רחמיו על הטוב שנלכד במאסר המעשים רעים, ואז הוא לא יוכל לוותר על אוצר יקר שכזה שנפל לביב של שופכין, לבו יתפלץ מצער על אבדן נכס מופלא שכזה, ומתוך כך הוא ייחלץ להצלת הנכס מאובדן.

ורבינו ז"ל מזהיר:

רק תוכחה שבאה מתוך אהבה והערכה למקבל התוכחה, היא זו שתוסיף כח טוב לנשמתו. לעומת זאת, תוכחה שנובעת מזעם ובוז לשפלותו של הזולת, שלא ניתן לסובלו עוד, תביא בהכרח להגברת הרוע במקבל התוכחה!

לתשומת לב המוכיח: ראית את חברך עושה מעשים חמורים? פגשת את עצמך במצב שפל ביותר? המתן! אינך מוכשר עדיין להוציא מילת תוכחה, קודם כל הקדש שעה של התבוננות באוצר היקר שלפניך, בנקודות הטובות שבו ובאהבת הבורא אליו. רק לאחר שתחשוק בטוב הזה ויופיו יבהיק בלבך תוכל להתחיל להוכיחו. כי רק אז תהיה זו תוכחה של קירוב, שתעורר אותו להיטיב. אחרת היא רק תרחיק ותהרוס.

העולם מטעה אותנו, תוכחה של כעס נראית מבחוץ כל כך יהודית ואמיתית, אולם בלי התכונה הפנימית הזאת של אהבה והערכה לשומע, היא תגרום רק להרס נוראי.

אותה פעולה, רק במילים אחרות – תלוי בכוונת הלב ובהסתכלות של המוכיח, למוות או לחיים. החיים והמוות ביד הלשון!

(עפ"י 'לקוטי מוהר"ן' ח' ח"ב ו'ליקוטי הלכות' ציצית ה' ז')