"מעלה עליונה וגדולה מן הכל… לקבוע לו… שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרוש שיחתו בינו לבין קונו, בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס שיקרבו אליו לעבודתו באמת…
"והוא דרך ועצה טובה מאד, כי על כל מה שחסר לו בעבודת השם או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך – על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך; ואפילו אם לפעמים נסתתמו דבריו… אף על פי כן זה בעצמו שחָפֵץ לדַבֵּר – טוב מאד".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב כה)

'אבוי, שום דבר לא זז… ספרי המוסר, מאורעות החיים, הדרשנים, הבצורות – כולם תובעים ממני לתקן ולעשות בדק בית רוחני.

'אני אכן מעוניין מאוד לעשות כך, אבל המציאות היא שככל שנוקפות השנים, אני מרגיש רק התקררות ושקיעה גוברת והולכת בטרדות העולם.

'אני יודע, אין לי את מי להאשים – רק את עצמי; אילו הייתי רוצה באמת – הייתי יכול לעשות הרבה דברים טובים. הרי תמיד ניתנת לי האפשרות לבחור בטוב, אבל למעשה, מכל ההחלטות הטובות שלי לא נשאר הרבה, כי קשה לשנות הרגלים, להתמיד ב'קבלות'. יש גם ספקות וניסיונות לרוב.

'כל זאת בנוסף לעיסוקים היומיומיים, הדחופים יותר והדחופים פחות, ו…כבר שנים ששום דבר לא זז.

'אני כבר לא מדבר על התחום החשוב של 'רחמנא ליבא בעי' ששם אין לי מושג בכלל איך להתחיל – אולי תגידו לי באיזו חנות אפשר לקנות כלים לעבודת הלב ותיקון המידות?!'

* * *

ובכן, יש עצה!

עצה נפלאה רבת עוצמה המעוגנת היטב בתורה ובדברי חז"ל שבכוחה לחולל בנו מהפך, לקדם ולהעלות אותנו, לאט אבל בטוח, עד לשלימות רוחנית בדרגה גבוהה מאוד.

והעיקר – העצה הזו זמינה להפליא, לכל אדם בכל זמן בכל מצב, בלי שום יוצא מן הכלל! כל כך זמינה, עד שבכוחה להפוך את כל השאיפות הרוחניות של כל אחד מאתנו, למעשיות ולבנות-השגה. רק להושיט את היד ולקחת.

* * *

מי שרק נכנס בשעריה של חסידות ברסלב יודע בדיוק לאיזו עצה הכוונה, שהיא אכן מקווי היסוד של תורת רבי נחמן – לשתף את הקב"ה בכל הלבטים, השאיפות, החלומות, הכישלונות וההצלחות.

העצה מכונה 'התבודדות' – לקבוע זמן כל יום לעריכת מאזן רוחני אישי, ביחד עם אבא שבשמים, לבקש ולהתחנן לפניו שיעזור ויסייע להתקרב ולהשתפר. לספר לו עד כמה רוצים להיות טובים יותר, לתאר את העיכובים, הספיקות המניעות וכל מה שלא מאפשר להוציא את הרצונות הנפלאים אל הפועל.

וגם: לא לשכוח להודות על כל ההצלחות הגדולות והקטנות, אשר כולן מגיעות מחסדו יתברך, כמו שכתוב: "אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו" (קידושין ל ע"ב).

'עצה' זו מעוגנת היטב בתורה ובנביאים, ובפרט בספר תהילים שכולו שיחות נפש של דוד המלך לפני קונו.

גם בדברי חז"ל ובהנהגות הצדיקים יש לכך סימוכין לרוב. מקור אחד הוא הגמרא (ע"ז ה ע"ב): "אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה! בשעה שאמר הקב"ה לישראל 'מי יתן ויהיה לבבם זה להם ליראה אותי' (דברים ה, כו), היה להם לומר 'תן לנו אתה' ".

ממקור זה אנו למדים גם שהנהגה זו איננה דווקא של צדיקים וגדולי ישראל, אלא אדרבה, היא נחוצה ביותר לקטנים במעלה. שכן התוספות שם הקשו, מדוע כעס משה רבינו על ישראל, הרי גם הוא עצמו לא הבין את כוונת הקב"ה בעניין זה אלא רק כעבור ארבעים שנה כמבואר שם בגמרא? ותירצו, שמשה רבינו לא היה צריך כל כך לתפילה זו, שהוא הרי לא חטא, אבל ישראל שהיו צריכים לתפילה זו, היו צריכים להבין שזה בעצם מה שרוצים מהם: "הרחב פיך ואמלאהו" – בבקשה תפתחו את הפה!