ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > משיבת נפש > להושיט ידיים לגאולה

להושיט ידיים לגאולה

כ׳ באדר א׳ תשע״ט

הייאוש הוא נבואה שמגשימה את עצמה. הוא מחליט לסגור את השערים בפני התקווה, את החלונות בפני האור, ואז באמת המצב אבוד. הייאוש הוא הסגירות בעצמה, וכשהאדם סגור בתוך הבעיה באמת אין לו מוצא ממנה. אם הוא היה משאיר פתח של תקווה, היא יכלה לבוא ברגע האפשרי. כהרף עין.

לפעמים כל מה שצריך לעשות זה רק להושיט את היד כדי להיגאל.

הריחוק מהשם יתברך הוא לא הדבר שמאיים עלינו. הוא מכאיב עד מאוד, אבל אין בו את סכנת האובדן. בכלל, השאלה אם אנחנו קרובים או רחוקים מה' יתברך היא שאלה שאף פעם לא נדע עליה את התשובה באמת. יתכן והרגעים היפים ביותר של קרבת אלוקים היו חבויים בשעות בהם הרגשנו הכי רחוקים, ולא ידענו על כך. וגם, כי תמיד נהיה במחול האינסופי הזה של קירוב-ריחוק: "כי צריך לדבק ולקרב עצמו להשם יתברך, כאלו כביכול השם יתברך נגלה ומתקרב אליו. אבל כל מה שמתקרב יותר להשם יתברך… צריך לידע שהוא רחוק מאד מהשם יתברך. כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב להשם יתברך, ויודע בידיעות השם יתברך, זה סימן שאינו יודע כלום. כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך, היה יודע שהוא רחוק מאד ממנו" (ליקו"מ סג).

מהריחוק אין להתייאש. גם אם הריחוק נראה עצום, מול אינסופיותו של ה' הוא מתגמד, כמו שהקרבה הגדולה ביותר היא עדיין לא טיפה מן הים מצד גדולתו של ה'. גם המקום הרחוק והחשוך ביותר יכול להיגאל תוך שניה, כמאמרו של התם: "אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין" (מעשה מחכם ותם), "כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (ש"א יד).

 

אין באמת מקום בלתי פתיר, ואין קלקול שאי אפשר לתקנו. "אצל השם יתברך הכל אפשר". אכן, 'אצל השם יתברך' דווקא, אבל אצלנו לא. יש מקום בו יש תהומות מהם אין חזרה ויש ייאוש בעולם. המקום הזה הוא איפה שאנחנו נסגרים לתוך עצמנו, ולא מוכנים להיפתח אל ה' וישועתו בתקווה אינסופית. הסגירות האנושית הזאת נמצאת בכמה מוקדים מרכזיים, ומעניין לגלות איך רבי נחמן נלחם בתורתו דווקא בהם: העצבות, הייאוש, החקירות האנושיות, ההתחכמות וההסתבכות.

 

מה עושה העצבות? היא לוקחת מצב שבור ומקולקל ומנסה לחוות אותו מתוך עצמו. היא לא מסתכלת על הטוב אלא רק לוקחת את החיסרון ומנסה לחוות אותו לבדו וכאילו לשאוב מהכאב הזה חיים, למרות שלא יוצא ממנו דבר חוץ ממוות, כשאין אמונה בטוב ברקע. ההתבוססות והחפירה האי רצונית בעצב ובכאב היא תופעה בלתי נמנעת למי שנופל בעצבות – יש רצון גדול להיבלע לתוך הכאב ולחיות בתוכו. אבל זה דבר שבאמת אינו אפשרי. הכאב רק גודל, וכנגדו מתגבר עוד פעם הרצון להיבלע עד הסוף ולהתכלות לגמרי, לחיות את המוות ובכך להמית את החיים.

באמת אין פתרון לעצבות מתוך עצמה. היא מעגל סגור של אבדון אינסופי. כל הגאולה ממנה נמצאת בהיחלצות ממנה, ביכולת להיפתח למקור עליון של תקווה. "דֶּרֶך הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמד מִן הַצַּד כַּנַּ"ל, אֲבָל צָרִיך לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם דַּיְקָא וּלְהַשִּׂיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַּוְקָא לְתוֹך הַשִּׂמְחָה" (ליקו"מ ב, כג). היגון והאנחה רוצים להישאר בצד, לבד, והתיקון שלהם הוא להכניס אותם לתוך מעגל הרוקדים, וכך לפצח את הסגירות המסתבכת שלהם.

וכמה שרבי נחמן נלחם בעצבות: "עַצְבוּת הִיא סִטְרָא אָחָרָא וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׂוֹנֵא אוֹתָהּ" (שם מח). סטרא אחרא היא הצד השני, כל מה שעומד מול ה' והקדושה. התיאור ההולם לעצבות הוא 'הצד השני' – התקיעות שמסתגרת לתוך עצמה ומתעקשת להישאר חסרה לבדה. כל גאולתה היא בשמחה שפותחת פתחים של אור. לכן מספיק רק למצוא נקודות טובות כדי לשמוח, כמו בתורה 'אזמרה' המפורסמת. די בנקודות של אור כדי לבקוע את הסגירות, לפתוח בה פתחים – ולו הקטנים ביותר – לסדוק את חומות הברזל העצובות, ואז בסוף הן קורסות.

 

גם הייאוש פועל בדרך דומה לעצבות. הוא לוקח משבר מסוים והופך אותו לעובדה מוגמרת. זהו, הוא אומר, נגמרו האפשרויות והתקוות שיקרה משהו. כך המצב יישאר ללא שינוי. מאיפה יכולה לבוא אמירה כזאת? איך באמת אפשר לומר שאין תקווה, שהמצב לא יכול להשתנות? הרי באמת אי אפשר לדעת לעולם דבר כזה; כל שאפשר לומר הוא שלא רואים את הישועה באופק, אבל זה לא אמור להוביל לייאוש.

באמת אין חכמה בייאוש, אבל הוא מאוד מתחכם. הייאוש הוא נבואה שמגשימה את עצמה. הוא מחליט לסגור את השערים בפני התקווה, את החלונות בפני האור, ואז באמת המצב אבוד. הייאוש הוא הסגירות בעצמה, וכשהאדם סגור בתוך הבעיה באמת אין לו מוצא ממנה. הרי לעולם 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', ואי אפשר לפתור בעיות מתוך עצמן. אבל כאן בדיוק הטעות. אם הוא היה משאיר פתח של תקווה, היא יכלה לבוא ברגע האפשרי. כהרף עין, כמו שאומר התם בסיפורי מעשיות. עומק החטא הוא לא הקלקול, לא השבר, אלא סתימת הלב בפני ה', חוסר היכולת להאמין באהבתו ולקוות אליו בכל מצב.

"כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום, ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" (ליקו"ה ברה"פ ב). מספיקה רק תקווה כדי לזכות לתיקון. השאלה, התפילה, הרצון והתקווה, כל אלו בעצמם פותחים את הפתח לישועה.

 

לפעמים לא צריך יותר מזה.

רק להושיט את הידיים ולהיות מוכן להיגאל.

זה לא דבר קטן בכלל. זה יכול להיות הדבר הכי גדול שביכולתנו לעשות.

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי,

רק תפתחי.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support