בשבוע שעבר התרחש מאורע מעניין ומעט תמוה.

ראש השנה לאילן.

ומה כה מוזר כאן?

העיתוי, כמובן!

התורה מכריזה על ראש השנה לאילנות, בעיצומה של התקופה הכי פחות מתחדשת ורעננה. דווקא כעת, שעה שהאילנות בשפל מעמדם, קרחים לחלוטין, קפואים, אפרוריים ונטולי כל זיק של פריחה – דווקא כעת חל מועד ההתחדשות שלהם, המשפיע מבחינה הלכתית על רוב היעודים והשימוש בהם. פלא.

טמון כאן רעיון עצום. האדם עץ השדה, וכמי שדומה לאילן, עליו להביט על אילנות השדה ולהבין משהו חשוב מאוד: לאדם, כמו לאילן, תקופות ועונות. עיתים מעלים ענפיו עלים ופריחה, נושאים פירות ומפיקים כל טוב, ולפעמים הקדרות אופפת אותו, טובו גנוז בתוכו, וכלפי חוץ כאילו אין בו מאומה. לאדם תקופות של פריחה, הוצאה מהכוח אל הפועל, צמיחה והתעלות נראית לעין; לאדם גם תקופות כפור וגניזה, כלפי חוץ איש של סתם הוא, אין בו מאומה. אבל, אומר כעת האילן, החנטה – ההתחדשות האמיתית – מתרחשת דווקא כעת. בעיצומו של חורף. ההתחדשות וההולדה האמיתית בוקעת בתוכינו ממש כעת!

בעיצומה של פריחה, המציאות מזמינה ברכות והודאות; כשהכל מלבלב, ברור שיש על מה להודות. בט"ו בשבט נלמד יסוד חשוב: הזמן המתאים ביותר לברכה, הוא חורף. באמצע ה'שום – כלום' כביכול, אנו פותחים שולחן לכבוד השם יתברך, מפשפשים בכל פינה, מחפשים פרי, טעם וגם ריח, אוספים ומעלים על השולחן מכל טוב הארץ ומכריזים ואומרים: בכל מצב העולם מלא בטוב. תמיד יש על מה להודות, לברך ולהלל להשם.