רבינו מביא בתורה כ"א, שכאשר האדם מקדש את פיו, חוטמו, עיניו ואוזניו – שהם "שבעת הנרות" של האדם – הוא זוכה לשכל אלוקי גבוה, שלפני כן היה ב"מקיפים" שלו, כלומר מחוץ למוח, וכשהוא מקדש את אבריו הללו, הוא זוכה להכניס את השכל המקיף את מוחו ומכניסו פנימה אל המוח.

רבנו מתאר שם את גדולת משה רבנו, שזכה לקדושת שבעת הנרות בתכלית. אך כשמתבוננים בדבריו על משה רואים שיש בהם דבר הטעון בירור:

על קדושת העיניים, האוזניים והפה של משה, מביא רבנו פסוקים שמשה זכה דרכן להביט בעיניו בתמונת ה', לשמוע באוזניו את סודות הקב"ה וכו', מה שאין כן לגבי קדושת החוטם של משה, אומר רבנו שהיה "עניו שפל וסבלן"…

לכאורה אין זו השגה אלוקית, אלא מדה טובה, ומדוע יצא החוטם מן הכלל?

כדי ליישב זאת, נעבור להמשך התורה, שם מבואר שע"י השגת השכל המקיף זוכה אדם להכנעת הכעס, שנובע מחסרון הדעת, ועל השגת הדעת יוכל להיות עם כולם ולסבול אותם, כמו שיתקיים בעתיד, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ לא ירעו ולא ישחיתו כי מלאה הארץ דעה את ה'" – שבעקבות הדעת הגדולה שתשרור אז בעולם יוכלו לגור שני הפכים יחד – זאב עם כבש, ולא יהיה ביניהם כעס.

רבינו מבאר עוד, שיש שני סוגי שכל שמקיפים את המוח: 'עתיקא' – שאותו יהיה אפשר להשיג רק לעתיד לבוא – ו'זעיר אנפין' – שאותו אפשר להשיג גם בעולם הזה.

מובן איפוא שביטול הכעס שייך למקיפים של 'עתיקא', שכן כך מובא בספרים הקדושים ש'עתיק' הוא השורש של י"ג המדות של רחמים. שם, בעתיק, אין שום דין אלא רק רחמים, אפילו על מי שאין ראוי לרחם עליו.

זהו המקיף הגבוה ביותר, וממנו נובעים רחמי ה' על כלל ישראל שלא לכלות אותם, אפילו כשהם בשפל המדרגה, כאשר מידת הדין מקטרת ואומרת: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" – כפי שהיה בעת קריעת ים סוף – כי שם ב'עתיקא' נמתקים כל הדינים בתכלית.

כך גם הצדיק, שהוא בבחינת משה הנכלל ב'עתיקא', על ידי שהוא סובל את כל הרחוקים מהקדושה, הוא מעורר עליהם רחמים גדולים וממתיק מעליהם את מדת הדין, שלא תכלה אותם ויוכלו להתקיים.

לפי זה מתיישבת קושייתנו. כי המדריגה שמשה רבנו זכה לה, להיות "עניו שפל וסבלן" איננה תוצאה של עבודת המידות דווקא, אלא תוצאה של השגת השכל המקיף הגבוה ביותר. שכן הוא הגיע כדברי הזוהר הקדוש ל"עתיקא טמיר וסתים", שם השיג את רחמי השי"ת על כל אחד, ולכן זכה לסבול את כל אחד מישראל ולהיות עמו יחדיו.

העולה מדברינו, שככל שהאדם זוכה להגדיל את דעתו הקדושה, יוכל לסבול את כל אחד, אפילו אנשים שפלים שמצד מידת הדין אי אפשר לדור עמם יחד ולסבול אותם.

אין ספק שלאנשים פשוטים קשה מאוד להגיע למדריגות גדולות כאלה שאליהם מגיעים הצדיקים. ראה שם בליקוטי מוהר"ן בסעיף ד' שהשכל של המקיפים הגבוהים, אין המוח יכול לסבלו, כמו למשל, את הקושיה הידועה על "הידיעה והבחירה" שאין שכל אנושי יכול להבין איך יכולים להתיישב שני הפכים אלו. אבל משה שהיה סבלן – לכן יכול היה מוחו לסבול ולהשיג מקיפים אלו.

כך כל צדיק שהוא בבחינת משה זוכה לבחינות אלו ולא נותר לנו אלא להתבטל אליו ולזכות על ידי זה לכל אותן מדריגות נעלות.