הספסל הריק והמוצל שעמד בירכתי הגינה המוריקה, כמו הזמין אותו לשבת מעט ולנוח.

זה כמה ימים שהוא מיטלטל בדרכים-לא-דרכים, השמש הקופחת התישה אותו, ותרמילו הכבד רק הוסיף להעיק עליו. כאשר הבחין ממרחק בפונדק שעמד בצד הדרך, החיש צעדיו לתור לו מנוחה.

לפתע הוא חש באבן קטנה הנוחתת עליו… הוא לא שם לב לכך, אך כעבור דקה נוחתת אבן נוספת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת…

'מישהו כנראה החליט להציק לי' חשב לעצמו במרירות וניסה לחפש לו פינה אחרת בחצר. אך הפגיעות לא פסקו. מכאיבות, מייסרות ומרגיזות.

הוא החל לפסוע לכיוון הפונדק, שם בוודאי ימצא מחסה מפגיעתו הרעה של המציק. אך ככל שהתקרב לפונדק, התגברו הפגיעות; האבנים החלו להגיע בזו אחר זו. אחת מהן פגעה במצחו והכאיבה לו במיוחד.

רק עכשיו נזכר לעצור ולבדוק מה מקור הפגיעות. עיניו שוטטו לכל צד, ואז הבחין בצעיר המסתתר מאחורי עץ עבות המאותת לו בתנועות נמרצות לבוא ולהתקרב אליו בשקט – – – הוא מתגבר על החששות וצועד לעברו.

"ברח לך", מזהיר אותו הזר, "זה מקום מסוכן ביותר, הפונדק אינו אלא כסות עיניים למאורת רוצחים. בנס ניצלתי מהם. החלטתי לעמוד כאן ולהזהיר עוברי אורח תמימים לבל יפלו במכמורת איומה זו".

'איך לא השכלתי להבין את הרמז ברגע הראשון?!' – אומר ההלך לעצמו בהשתאות – 'רציתי לברוח מהאבנים שבאו לרמוז לי להתרחק מכאן ולהציל את חיי, ובחרתי בפונדק כמקום שיציל אותי מהפגיעות הללו. בסמיות עיניי, כמעט רצתי היישר לעבר זרועות המוות" – – –

*  *  *

יש לו לאדם קביעות עתים לתורה: שיעורים, לימודים בחברותא וזמנים לתפילה בכוונה, וגם: שעה מיוחדת בכל יום לשיחה בינו לבין קונו אשר רק על ידה ניתן להיות איש כשר באמת, כפי שאמר רבינו הקדוש. כמו כן – שעה של לימוד ספרי מוסר, ספרי רבינו הקדוש, ועוד כהנה.

ולפתע צצים קשיים… הפרנסה איננה זורמת… הבריאות איננה שלימה… טרדות מטרדות שונות, דאגות ותלאות. המנוחה הקצרה מופרעת, הנטל היומיומי, שגם כך לא היה קל, מוסיף להכביד – והאדם מבקש לעצמו מחסה.

הוא מחליט לקצץ באותן שעות יקרות ולרתום אותן לחיי הגוף. הוא חושב שכך יוקל לו מה'פגיעות' הללו. פתאום אין לו יותר זמן ללמוד ולהתפלל בכוונה, שעת ההתבודדות מצטמקת, הוא 'חייב' להקדיש שעות אלו להשלמת הכנסתו ולסדר עניינים דחופים…

אך ככל שהוא מוסיף לקצץ בשעות היקרות הללו, כך מתרבות הטרדות והתלאות…

בלית ברירה הוא נפנה לברר מה מקור הפגיעות ואל מה ירמזון.

*  *  *

ובכן, מגלה לנו רבי נתן ('עלים לתרופה' מכתב רצה): "אי אפשר שלא יעבור על האדם בלבולים וטרדות רבות והרפתקאות בלי שעור. ומי שמבטל מחמת זה מדברי תורה ותפילה – הוא אובד את ימיו לגמרי.

"כי אדרבא – כל מה שעובר על האדם, הכל [בשביל] לקרוא אותו, לקרבו אל התורה"!

שולח הרמזים, הקב"ה, מסביר לנו בזאת – על ידי הצדיקים – את הסיבה לכל אותם טרדות ויסורים: אלה הם תזכורות לאדם, שלא ישקע בחיי החומר.

קוראים לו משמיים להתקרב יותר אל התורה, אך הוא לא מבין את הרמז, הוא מנסה להיכנס יותר אל תוך זרועות היצר כדי להינצל כביכול מאותן פגיעות. הו, אם רק היה משכיל לברר את טיבן של אותן פגיעות!

אין עוד נכס יקר יותר מאשר קביעות עתים לתורה ולתפילה – דווקא בימי צער ודוחק! וכפי שממשיך שם רבי נתן: "כי עיקר שעשועיו יתברך הוא, כשלומדים תורה בצר לאדם, מתוך בלבולים ודחקות, כי זה עיקר מעלת האדם על המלאכים, שיש לו מניעות ובלבולים כאלה – והוא מקרב עצמו לה' יתברך ולתורה מתוך יסורים ומניעות"!

בפרשת השבוע אנו לומדים על יצחק אבינו שיצא לשוח בשדה. הוא עשה 'התבודדות'. שיחה עם קונו. יצחק אבינו שרומז למידת הדין ('פחד יצחק') הגיע לשיא המתקת הדינים הנעשית על ידי התבודדות.

רבי נתן ב'ליקוטי הלכות' (מתנה ה, מג) מוצא בכך סימוכין לכל אדם בעת מצוקתו, כאשר 'דינים' מתגברים עליו: "כל מה שרואה האדם שהדינים, שהם בחינת התגברות היצר, מתגבר עליו ביותר – הוא דייקא צריך להתגבר להרבות ולהפציר בתפלה ועֶתֶר יותר ויותר, כדי להמתיק ולבטל תוקף הדינים".

לאמור, שעת מצוקה איננה סיבה להתרפות מתורה ותפילה, אלא להיפך, זהו זמן שבו צריך בראש ובראשונה להתגבר בתורה ובתפילה.

כשמבינים נכון את הרמז, ממתיקים את הדינים ומצמיחים ישועות.