הצדיק כמו מכריז ואומר: 'בואו אליי, לכו בדרכיי, ואגאל אתכם'. אך גם אם אנו זוכים להאמין בו, עדיין קשה לנו לשמוע בקולו, כשהסיבה העיקרית – תופתעו אולי לשמוע – היא: חוסר האמונה בעצמנו.

"דהיינו שאומר בלבו: 'וכי ראוי אני שיעשה השם יתברך לי ניסים כאלה? הלא אני יודע חטאי ופשעי המרובים!' ומחמת זה אינו מאמין בדברי הצדיק הרוצה לגאלו ולהשיבו באמת להשם יתברך. וכמו שמצינו כמה וכמה שנתרחקו על ידי זה, מחמת שהם יודעים לכלוכם וטינופם בעוונות, רחמנא ליצלן, אינם מאמינים בכח הצדיק שאפשר לגאלם" (ליקוטי הלכות, תפילין ו, לא).

גם אם אנו מאמינים בכוחה של התבודדות, קשה לנו לפעמים להאמין שגם אנו יכולים לזכות בכח ההתבודדות "לכל טוב, לתורה ועבודה, ולכל הקדושות, ולכל העבודות, ולכל הטובות שבכל העולמות" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קיא).

וגם אם  אנו מסכימים שראוי לנו לשמוח שמחה גדולה בשמחת יהדותנו, קשה להאמין שאחד כמונו, אם יצליח "להרגיל עצמו ולשמוח בשמחה הזאת, בודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, יג).

גם אם זכינו כבר להאמין בגדולת הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן, קשה לנו לפעמים להאמין שאכן נזכה בכח הלימוד בספר הקדוש הזה "לפתוח כל גידי קשיות הלב" שלנו ולהפוך לבעלי-תשובה גמורים. "כאשר שמענו מפיו הקדוש ז"ל שאמר, שמי שיסתכל בספר הזה בעין האמת, בודאי יהיו נפתחין אצלו כל גידי קשיות לבבו, ויהיה נעשה בעל תשובה גמור" (הקדמת ליקוטי מוהר"ן).

* * *

כך בימינו אלה, וכך גם היה במצרים, כאשר בא משה רבינו לגאול את עם ישראל ולהוציאם מעבדות לחירות. בני ישראל לא כפרו בו חס ושלום, ואפילו האמינו בו בלב שלם. אך היתה סיבה שגרמה להם לא לשמוע אליו, והיא: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". כלומר, משום "דחזו דלא הוו בהו עובדין דכשרין וטבין [= מפני שראו שאין בהם מעשים כשרים וטובים)" (ילקוט ראובני, וכן מובא בספר מגיד מישרים, פרשת וארא).

הם האמינו בכוחו של משה, אך לא האמינו בעצמם. "שעיקר פגם האמונה שלהם היה מחמת ענוה פסולה, שהוא בחינת מוחין דקטנות, ועל כן באו לפגם גדול כל כך שלא שמעו אל משה" (ליקוטי הלכות, שם).

מחשבות שכאלה, הם פגם אמונה. "כי אפילו אם יאמין בהשם יתברך ובצדיקים ובחבריו הכשרים, שכולם צדיקים, אבל אינו מאמין בעצמו, דהיינו שאינו מאמין שאמונתו שמאמין בחכמים אמתיים וכו' יקר מאד מאד – גם זה פגם אמונת חכמים. ובאופן אחד, פגם הזה גרוע מהכל! כאשר מצוי נגע המספחת הזאת בכמה בני אדם שהם כשרים קצת, ומתחילים להתקרב לאנשי אמת לחכמים וכשרים אמתיים, אבל אומרים על חבריהם: 'הם בוודאי כשרים וצדיקים, אבל מה מועיל לי?! כי אני יודע חסרוני בנפשי שאני מלא חטאים ועוונות ופגמים'. ועל ידי זה נופל ח"ו ומתרחק לגמרי ח"ו, ונופל מאמונת חכמים לגמרי, עד שהרבה נעשו מתנגדים וחולקים על ידי זה. נמצא שכל פגמו באמונת חכמים – ע"י שלא האמין בעצמו.

"כי מי שרוצה לחוס על חייו, צריך לבקש מהשם יתברך, עד שיתחזק באמונת חכמים כל כך, עד שיאמין גם בעצמו, דהיינו שיאמין בגודל כח צדקתם של הצדיקים אמתיים, עד שבוודאי יתקנו גם אותו ויעלו אותו מעלה מעלה אם יאחז עצמו להיות דבוק בהם כל ימי חייו, כי אמונתו בעצמה שמאמין בהצדיקים ומתקרב אליהם יקר מאד מאד" (ליקוטי הלכות, פקדון ה, ז).

* * *

אין זו ענוה לחשוב 'איני ראוי לגאולה'. "כי מוחין דקטנות אינם ענוה כלל, רק מעקמין הלב מהשם יתברך. ומזה צריכין ליזהר מאד מאד… כשרוצה להתקרב להשם יתברך, שהוא בחינת יציאת מצרים" (ליקוטי הלכות, תפילין ו, לא).

"כי באמת בודאי צריך האדם לידע חסרונו שאינו ראוי לגאולה, ולהתבייש בעצמו הרבה. אבל לא שיתרחק על ידי זה ח"ו. רק אדרבא, יאמר בליבו: 'בודאי אני רחוק מאד מאד מגאולה וישועה לפי מעשי הרעים, אבל אני בטוח בחסדו הגדול והנפלא, ובכח וזכות הצדיקי אמת, שהשם יתברך יעזור לי ויעשה עמי חסד תמיד, כאשר עד הנה עזרנו הרבה, ואני מחוייב להאמין בדברי הצדיקים שגילו לנו טובו וחסדו הגדול יתברך, שבודאי יגמור עמנו כרצונו ויגאלנו גאולה שלימה כאשר הבטיחנו, אף על פי שאיני כדאי כלל' " (שם).