להאמין בנסיון

ט׳ בתמוז תשע״ט

כשאין לנו בהירות על עצמנו, על הניסיונות שעוברים עלינו, ולא נראה לנו שאנחנו פועלים משהו אלא סתם תקועים בדרך – בכל אלו נדע שזהו בעצמו הניסיון שלנו: האם להתפתות למצג הערפל הזה, או לדעת ולהאמין שה' מרים ומגביה אותנו; האם אני מאמין שה' מרים אותי גם כשלי זה נראה כמו ההפך הגמור, בזמן שהכל נראה כמו נסיגה אחת גדולה? (משיבת נפש)

אם היינו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו בחיים, אנחנו חושבים לעצמנו, בטח היינו יותר טובים. ברור שהרבה יותר קל לעשות את מה שצריך לעשות אם יודעים מה צריך לעשות. וכשאנחנו באי ידיעה, מה הציפייה מאיתנו במצב כזה?

ואם גם היינו יודעים באיזה מקום אנחנו עומדים בחיים, בטח שהיינו יותר טובים. קשה לדעת אם אנחנו בעלייה או בירידה, כי הרבה פעמים זה נראה סתם אפור וההבדל בין העלייה לירידה לא נראה משמעותי מדי. אנחנו מתקדמים משהו בכל מה שאנחנו משקיעים עכשיו? זה הולך למקום מסוים שנוכל להגדיר אותו, או שעלינו להישאר כך, מחוסרי הגדרה על עצמנו ועל החיים?

עשרה ניסיונות מתנסה אברהם אבינו, שכולם בבחינת "נס להתנוסס" – דגל לדורות הבאים. לפעמים יש מחשבה שאם גם אותנו היו מנסים בצורה כזאת היינו חשים הרבה יותר מוטיבציה ורצון בשונה מהניסיונות האפרוריים שלנו. אברהם אבינו עובר ניסיון אחר ניסיון, מן הסתם מרגיש לעצמו את ההתעלות של דרגה אחת אחרי השנייה, מרגיש תנועה והתקדמות לעבר יעד. ניקח לדוגמה את הניסיון המפורסם ביותר: העקידה. ניסיון העקידה הוא היישום של "בכל נפשך" כפשוטו. אבל עם כל הקושי, כששומעים אותו יוצא מפורשות מפי ה', יש וודאות שנותנת אפילו שלווה קטנה יחד עם הקושי – אני יודע שאני עושה את רצון ה', וזה המעשה הנכון ביותר שאני יכול לעשות בחיי. אבל לנוכח ההקלה הזאת, התקשו הרבה צדיקים בניסיון העקידה – מהו באמת הניסיון אם ה' אומר לאברהם ישירות את מה שעליו לעשות. ומכלל דבריהם אנחנו מגלים דרך שונה לגמרי בניסיונותיו של אברהם אבינו, איתה נוכל להרגיש חיבור בניסיונות שלנו.

כבר בניסיון הראשון מצטווה אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", בלי פירוט לאן ומדוע. מבאר רש"י מדוע לא נאמר לאן עליו ללכת: "ולא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על דיבור ודיבור". ההתהלכות של אברהם צריכה להיות דווקא במקום הספק. בניסיון העקידה גם כן נאמר "על אחד ההרים אשר אומר אליך", בלי פירוט נוסף. אברהם מגלה את המקום רק ביום השלישי להליכתו. איך מתחילים לצעוד לקראת מקום לא ידוע? מסביר רבי נתן (נשיאת כפים הלכה ו, ח): "כל זה הוא בחינת מה שכתוב בסוף התורה הנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ב, יב) שגם על גדולי הצדיקים עובר בחינה זאת, שקודם כל תורה מוכרח לעבור דרך אלו הבלבולים וספיקות, שהם בחינת לבי סחרחר וכו' וכו' כמו שכתוב שם. וזהו בחינת הנ"ל מה שהשם יתברך לא גילה לאברהם את הארץ מיד, כדי שיצטרך לחפש ולבקש אחר רצונו היטב. וזה עיקר הניסיון שלו וכן של כל הצדיקים".

רבי נחמן מלמד, שלפני כל התגלות צריכים לבוא ספקות ובלבולים שמאפילים על האפשרות להשיג. במצב החשוך שהם יוצרים נדמה שאין אפשרות להשיג משהו, ואף נדמה שאין משהו אותו צריך להשיג – פרט לחושך וערפל. החיפוש והבקשה הפנימית במצב כזה באים רק מצד האדם שיודע שההתגלות צריכה לבוא, ודווקא על ידי החתירה בחושך הוא זוכה אליה. בדומה לכך מבאר רבי נתן את פעולתם של הניסיונות – הם צריכים להיות לא ברורים, לא קשורים, מן משהו לא מוגדר שמקשה ומגביל. הם נדמים כך משום שאין להם דרך אחרת למנוע את האדם מלהתקדם הלאה. מהמקום הזה הם יכולים רק להכריח אותו לבקש ממקום פנימי יותר אחר רצון ה', וגם להתייגע בחיפוש זה בגלל כל הספקות והבלבולים. זהו ניסיון לכל דבר, וזהו הניסיון האמיתי: לא הבחירה בין החושך ובין האור שברורה מאליה, אלא הבחירה בין האפשרות להישאר בחושך ובין האפשרות להאמין שאפשר לחדור דרכו אל האור. בדרך כלל לא תהיה הבנה איך זה יהיה אפשרי להתגבר על החושך, איך מציאותו של אור תיתכן במקום כזה ואיך יימצא נתיב אליו. אבל החתירה אחר האמת נובעת ממקור פנימי שיודע בלי שום ספק שהטוב ישנו וניתן להגיע אליו, והאמונה הזאת היא זאת שתבקע את החושך. גם אברהם בניסיונותיו לא יודע לאן עליו ללכת, אבל הוא מחפש ומבקש מתוכו, ובסוף ה' מגלה לו. הוא זה שמלמד אותנו שלא צריך לחפש את ההתבהרות, אלא רק לדעת שהיא קיימת. לא בהכרח מוטל על האדם לדעת איך היא תתגלה; זה לא מוגדר ולא מובן – וזהו הניסיון.

מכאן מגיע רבי נחמן לחידוש עמוק על הניסיונות: "וכמו ששמעתי מפיו הקדוש [של רבי נחמן], שבשעת הניסיון של כל האדם, אין האדם בדעתו בשלמות בעניין הניסיון, כי אם היה דעתו שלם בזה, לא היה לו ניסיון כלל" (רבי נתן שם). ברגע שאדם יודע שמנסים אותו, זה כבר לא ניסיון, כי התשובה תהיה ברורה. הניסיון הוא במקום של אי ידיעה, ולכן גם הדעת מסתלקת במידה מסוימת מהאדם בשעת הניסיון. הכלי העיקרי שנשאר בידו עכשיו הוא הבקשה הפנימית אחר רצון ה', והאמונה שזהו הניסיון עכשיו. לא להתפתות למחשבה שהמצב לא ברור ושאולי כדאי לחכות לזמן של התבהרות, אלא לחפש את הטוב במקום של ספק, חושך ענן וערפל.

כשאין לנו בהירות על עצמנו, על הניסיונות שעוברים עלינו, ולא נראה לנו שאנחנו פועלים משהו אלא סתם תקועים בדרך – בכל אלו נדע שזהו בעצמו הניסיון שלנו: האם להתפתות למצג הערפל הזה, או לדעת ולהאמין שה' מרים ומגביה אותנו, שכן נס מלשון "שאו נס ציונה"- דבר גבוה ורם. האם אני מאמין שה' מרים אותי גם כשלי זה נראה כמו ההפך הגמור, בזמן שהכל נראה כמו נסיגה אחת גדולה. זה לא תמיד מובן והרבה פעמים גם נראה ההפך, אבל אין בזה כל ספק: ה' רוצה להרים אותנו, וכל ניסיון שעובר עלינו נשלח אך ורק למטרה הזאת. עלינו להאמין שיש לנו ניסיונות ושהם באמת מרוממים אותנו, והם לא סתם התמודדויות שהמציאות כופה עלינו. מכוח האמונה נצא לחפש, ובסוף גם נמצא.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support