אמרו חז"ל במסכת שבת (דף כ"ב:): כך לימדו רבותינו : "מצות נר חנוכה שכל אחד ידליק בביתו נר אחד בכל יום, עבורו ועבור ביתו. והמהדרין במצווה מדליקים בכל יום נר אחד לכל אחד מבני הבית. והמהדרים מן המהדרים: בזה יש בזה מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

בית שמאי אומרים שביום הראשון ידליק שמונה נרות, ואחר כך בכל יום מדליק נר אחד פחות, עד שביום האחרון מדליק רק נר אחד.

ובית הלל סוברים להיפך: שביום הראשון מדליק נר אחד, ובכל יום מוסיף עוד נר עד שביום האחרון מדליק שמונה.

כידוע, התקבל בכל עם ישראל לנהוג כמהדרים מן המהדרים, וכדעת בית הלל.

במחלוקת זו בין בית שמאי ובית הלל אפשר למצוא טעם עמוק בשיטת רבותיהם, הלל ושמאי, לגבי קירוב הרחוקים מאור התורה והמצוות, והארת אור השם יתברך בעולם.

במסכת שבת (דף ל"א.) מובא מעשה בגוי אחד, שבא לשמאי ובפיו דרישה מוזרה: "למד אותי את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". שמאי דחף אותו באמת הבניין שבידו.

כשבא לפני הלל וביקש את אותה בקשה, גייר אותו הלל, ואמר לו: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא – לך ותלמד".

כלומר הלל, שהיה עניו מאד, סבר שיש להאיר את אור התורה לכל אחד ואחד, ואפילו לרחוקים ביותר, ואפילו הם משונים ומוזרים בדרישותיהם וברצונותיהם.

ואילו שמאי, מרוב קפדנותו וצדקותו, חשש לתת לאור התורה להאיר ולהתרחב אל מקומות נמוכים, אל תפיסותיהם ודעתם של אנשים רחוקים מאד.

לכן גם בדרך ההדלקה של נר חנוכה, שהוא קדושה עליונה ואסור להשתמש לאורו, כמובא בהלכה, יש ביניהם הבדל – הלל סובר שיש להוסיף ולהאיר בכל יום יותר ויותר, בדרך של התרחבות וגילוי. ואילו שמאי סובר שיש לצמצם ולשמור על האור באופן של התכנסות פנימה, ולכן פוחת והולך בהדלקה בכל יום.

על פי ההלכה המובאת בגמרא יש להדליק נר חנוכה דווקא ברשות הרבים, מחוץ לבית, ובמקום נמוך מעשרה טפחים (מטר אחד, בערך).

זו הדרכת התורה: יש להאיר את אור הקדושה בדרך של הוספה וגילוי, ובמקומות הרחוקים והנמוכים ביותר, בכדי להעלות את העולם ואת עצמנו אל המדרגה העליונה ביותר.

וככל שהעולם והאדם חולים ורחוקים ביותר, יש לחפש עבורם את האור הגדול ביותר כדי שיוכלו להירפא ולהגיע לתיקון השלם.

(על פי 'ליקוטי הלכות' חנוכה, מאת רבי נתן מברסלב)

[פורסם לראשונה באתר אבן שתיה]