הנה שאלה שנוכל לשמוע הרבה אצל ילדים: "איפה אנחנו? כבר הגענו? כמה זמן עוד נשאר?" מסתבר שלא נוח להיות בדרך, כי בדרך אנחנו לא פה ולא שם; לא בבית החם והנעים, ולא במקום החדש והמעניין. גם כשהתבגרנו ואזרנו קצת יותר סבלנות, אנו עוסקים רבות בשאלה איפה אנחנו במסלול החיים. מה קורה איתנו בדיוק עכשיו? האם אנחנו מתקדמים או נסוגים? למה אנחנו לא מצליחים להמשיך הלאה? שאלות רבות מסוג זה יכולות להעסיק אותנו. בעבודת ה' שאלות אלו רק מתגברות ביתר שאת. אם עוברת תקופה ארוכה של ירידה, שלא נוכל להסביר אותה לעצמנו כטבעית בנוף של העליות והירידות של חיינו, קשה לנו מאוד על עצמנו. מה קורה? איך זה שאנחנו בירידה כזאת מבלי שנוכל לראות את העלייה באופק הקרוב ואף הרחוק? האם אנחנו סתם תקועים? לפעמים לא מדובר בעלייה או בירידה, אלא בתחושת אובדן כללית. לא ברור לנו מה קורה איתנו, לא ברור מה יהיה. אז מה יהיה איתנו?

הרצון לדעת את עצמנו הוא בוודאי רצון טוב. למי שלא אכפת ממה שקורה בחייו, אין סיבה של ממש לדאוג ולנסות לעשות משהו בקשר אליהם, ובכך הוא למעשה מפקיר אותם. אבל כאשר רוצים לחיות תמיד עם המודעות העצמית ולחוות את כל מה שקורה איתנו לאורה של מודעות זו, ניתקל בבעיות רבות. לא תמיד נוכל להסביר לעצמנו מה קורה איתנו. התרחשויות רבות יובנו לנו רק בטווח של כמה שנים במבט לאחור, וגם זה לא מובטח תמיד. לא תמיד תהיה אפשרות לעכל ולחבר את מה שמתרחש לתפיסה שלנו על מי שאנחנו ועל מי שאנחנו רוצים להיות. במצבים בהם אנו נלחצים ממה שעובר עלינו ולא מוצאים הסברים מספיק טובים, נוכל להגיע למסקנות מופרזות מתוך הרצון לדעת – ייאוש, נפילה לעצבות, דיכאון. במצבים של חוסר ידיעה תופעות כאלו יכולות להיחשב כתשובה, מחוסר ברירה אחרת. אם אין הסבר לכל החללים שפעורים בתוכנו, המסקנה שהחיים הם עצובים נראית הגיונית, ובעצם אין שום דבר מגונה בלהיות עצוב. האבסורד הוא שמתוך הרצון לדעת את עצמנו ולהבין את עצמנו יותר טוב, אנחנו מאבדים את עצמנו ומתנתקים לגמרי מהאפשרות להיות מי שאנחנו באמת צריכים להיות. עכשיו תתחזק השאלה: מה תהיה הדרך? בין אם נוותר על עצמנו ובין אם נחפש את עצמנו לא נוכל לעכל את עצמנו עד הסוף, ואולי בסופו של דבר רק נלך לאיבוד.

בעקבות שיחה של רבי נחמן, מרחיב רבי נתן על לימוד גדול למבוכות רבות מסוג זה: "השם יתברך גדול ואין יודעים כלל, נעשים דברים כאלו בעולם, אין יודעים כלל" (חיי מוהר"ן סז). השם גדול ואין לנו השגה בו, אז גם בדברים שמתחוללים בכוחו בעולם אין לנו השגה. גם מהלכי חיינו לא יובנו לנו פעמים רבות. ממילא, המודעות שלנו תמיד תהיה מוגבלת לתחום ההשגה שלנו. בכל פעם שהרצון להבין ייצור קושיות ומבוכות, זה הסימן המובהק עבורנו שעברנו את גבול ההשגה שלנו, ושם אנו חוזרים למקום שבו "אין יודעים כלל". נדרש הילוך עדין על ציר הידיעה והאי ידיעה, והבחנה רגישה מתי אנו חותרים אחר הידיעה ומתי אנו מרפים ממנה, מתי "אמרתי אחכמה" ומתי "והיא רחוקה ממני". אנו מחפשים אחר הידיעה אבל אף פעם לא חיים מכוחה, ולכן גם כשלא נבין מה מתרחש נוכל להמשיך ולהתקדם.

כותב רבי נתן: "כי זה כלל גדול שצריכין לידע שאין יודעים כלל. כי "אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד", וכמו שאי אפשר להשיג אותו יתברך כי לית מחשבה תפיסא בה כלל… כן אי אפשר להשיג גדולת נשמות ישראל אפילו של הפחות שבפחותים, ומה שנעשה עם כל אחד, ועל מה אתי להאי עלמא [-לאיזו מטרה הגיע לעולם] ומה יהיה ממנו וכו'. על כן צריכין לידע שכל מה שמתקרבין יותר, כמה וכמה רחוקים עדיין. …וכמו שה' יתברך והתורה והצדיקים הם סתומים ונעלמים מאתנו מאד מאד כמו כן הם קרובים וסמוכים ונגלים אלינו מאד וכן להפך, כמו שהם נגלים וסמוכים וקרובים אלינו מאד, כמו כן הם רחוקים ונעלמים ונשגבים מאתנו מאוד, וכן חוזר חלילה כי שניהם אמת" (שלוח הקן, ה א). "וכן חוזר חלילה" – התנועה על ציר הידיעה ואי הידיעה היא תנועה תמידית ושם חיינו מתקיימים.

אי הידיעה הזאת היא לא רק אמצעי מונע לנפילות, אלא היא עצמה מהווה מקור להתחזקות לדברי רבי נתן. הרצון להשגה מגביל את היכולות שלנו לתחום ההשגה שלנו, ואם אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים במקום נמוך לא נוכל להתרומם במעשינו מעבר לתחום בו תחמנו את עצמנו לפי הבנתנו. כשאנחנו לא יודעים מה נעשה איתנו אנחנו מפנים מקום לידיעה חדשה, שאין גבול למה שמתחולל איתנו, ושהכל באמת יכול להיות. "נעשים דברים כאלו בעולם, ואין יודעים כלל". אם קשה לנו על עצמנו איך אנחנו כל כך בתחתית, איך אנחנו כל כך חסרי סיכוי, דווקא מתוך ההרפיה מהרצון להבין את עצמנו תיכנס ידיעה חדשה שתוכל להוציא אותנו מהמקום הנמוך ביותר, שאין לנו מושג מה מתחולל איתנו ומה עוד יכול להתחולל. בתוכנו ניתן מקום לנפלאות שנעשים בעולם.

נחתום בדבריו הקדושים של רבי נתן:

" הרבה מתרחקים על ידי ריבוי הקושיות שקשה להם עליהם בעצמן, שרואין שזהו כמה שחותרים להתקרב לה' יתברך וכבר סבלו יגיעות קצת ובזיונות רבות בשביל האמת, ואף על פי כן עדיין הם רחוקים כמו שרחוקים. וצריכין לידע ולהודיע שאי אפשר להאדם בשום אופן בזה העולם שידע היכן הוא אוחז" (ליקוטי הלכות שבועות ב, יז).

"עיקר ניסיון האדם ובחירתו הוא מחמת שאינו יודע מה נעשה עימו, כי אם היה יודע האדם כל מה שנעשה עמו בכל עת והיכן הוא עומד ואוחז בכל עת, ואיך גם עתה יקר בעיני השם יתברך מאוד מאוד כל תנועה טובה וכו' שנמצא בו, בוודאי היו הכל רודפים בכל כוחם להשם יתברך והיו הכל צדיקים, אך עיקר הניסיון והבחירה הוא על ידי העלם הידיעה. ועל כן באמת אי אפשר בשום אופן שידע האדם בחייו היכן הוא אוחז, כאשר שמעתי בשמו [של רבי נחמן] ז"ל, כי בזה תלוי הבחירה. אבל החפץ באמת לחוס על תכליתו הנצחי ראוי להתחזק על ידי זה בעצמו, ולידע ולהבין על כל פנים שאינו יודע כלל כי מאוד עמקו מחשבותיו יתברך, ומי יודע כמה יקר בעיניו תנועותיך הטובים, ודווקא על ידי זה שהא רחוק כל כך, על ידי זה דווקא יקרים בעיניו כל תנועה והעתקה טובה אפילו כחוט השערה" (ממכתב רבי נתן לבנו, עלים לתרופה קצו).

ואם נעשה מה שנעשה, צריכים לידע האמת, שאין אנו יודעים כלל (עלים לתרופה, רי).