כולנו שומעים על צרות הכלל והפרט, כולנו יודעים את אשר קורה ומוסיפים לברר פרטים ופרטי פרטים, אבל דומה שצריכים אנו להתעורר בכל פעם ביתר שאת לגשת לכך בדרך התורה, כי רק כך יתהפך הכל לטובה.

טבעו של אדם שהוא מתרגל – והלוואי שלא נתנסה למה שיכולים להתרגל חלילה – אבל האמת היא שזה עצמו נסיון. כאשר מספר החולים והמתים הופך לסכום יומי, מתקהים החושים ואף הלב ניטמטם, אפילו הפחד נכנס למין שיגרה מטומטמת. במקום שהדברים יקראו אלינו ויעוררו אותנו, נהפכים המספרים הנוראים והאיומים להרגל חלילה. אפילו האנחה נקלשת והולכת. וכמה עלינו להשגיח ולהתעורר שלא יהא זה "אם תלכו עמי בקרי" חלילה…

רבינו הקדוש מלמדנו: "ראוי שירגיש בלב צרת יחיד, מכל שכן צרת רבים ח"ו, כי אפשר שיידע מהצרה ויודע בבירור כאב הצרה ח"ו, ועם כל זה לבו אינו מרגיש הצרה כלל" (שיחות הר"ן, לט). ידיעת העובדות אינה מחייבת הרגשת הצרה, יכולים לספר לשמוע ולהיכנס לפרטים אבל ההרגשה איננה. אך ראוי שכן נרגיש, זוהי צורתו האמיתית של בר ישראל, שדואג ומעלה על לבו את צרת זולתו, הוא מבין שעם ישראל הוא "גוי אחד בארץ", וכאשר אחד לוקה הרי זה רמז וקריאה לכל אחד בפרטיות.

רבינו  הקדוש מוסיף בשיחתו ואומר: "ועל כל פנים צרת רבים ח"ו ראוי שהלב ירגיש כאב הצרה, ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר, היינו להכות הראש בקירות לבבו! שצריך להביא הדעת בהלב" (שם). אם הלב לא מרגיש, צריך להכות את הידיעה על פתחי הלב; לצייר זאת, להכניס את הידיעה לכלל ציור חי, ולהבין היטב שהקריאה מופנית אליך ממש. להחיות את צער כל המתייסרים וסובביהם ולעורר את הדעת, על מה עשה ה' לי ככה ומה הוא רוצה ממני בעת הזאת.

* * *

כוחו של עמלק מכבר הוא: לנתק את המח מהלב. מוהרנ"ת מלמדנו (ליקוטי הלכות, יו"כ ב) שמהותו של בר ישראל הוא, שמייחד 'מח ולב', ולעומתו עמלק מנתק ביניהם, כל הידיעות נשארות כחכמה נטולת חיות. וכך גם ידיעת היסורים שהיא ידיעה עמוקה ונפלאה, קריאה אלוקית מלאה חיות וחכמה, ולעומת זאת כח הרע גורם שיישארו הדברים כידיעה יבשה של "נייעס" ללא מטרה וללא תכלית.

אחד מעיקרי השבת הדעת אל הלב הוא: לצמצם את הצער ולהכיר את המייסר יתברך. פלא הוא זה, אבל כך הם מציאותם של דברים; כאשר מגדילים את הצער עד מאד ושוכחים מכל חלקי ההרחבות, אין ההתעוררות מתעצמת אלא להיפך, הלב הופך ללב אבן, לא יכולים להתפלל, לא יכולים לבקש, כל העולם נהפך לכעין מטחנה אכזרית שרוצחת ושורפת ומכלה. הלב מתמלא פחד וחרדות, וכל ההרגשים מתאבנים והולכים.

השבת הדעת אל הלב במהות הצרות, פירושה: להתבונן בדעת דקדושה על מהות הצרות ומהות המיצר יתברך! וזה נעשה על ידי מציאת ההרחבות בתוך הצרה, לחפש בכל הכח נקודות של אור וישועה בתוך המהומה הזאת שמונהגת עמנו, לחשוב על אלפי החולים שנתרפאו, ועל עוד רבבות חסדים קטנים וגדולים שבאים גם עתה משולבים יחד עם כל הצרות והצמצומים; להבין ולדעת היטב שאת המכה נתן לנו אוהב נאמן שמיצר בצרתנו. דווקא ידיעת אהבה זו, היא שפותחת את הלב להרגיש במהות הצרה ולהתחיל להתפלל ולזעוק עליה.

אם רצונך לצעוק ולהרגיש בלב את הצרה, עליך להבין את טוב לבו ורחמנותו העצומה של מי שנתן את המכה, והיא שתתן לך כח להתפלל ולצעוק אליו מתוך ידיעה ברורה שבאהבתו ובחמלתו הוא רוצה להושיעך גם עתה.

זה גם סוד הישועה, מי שרוצה להיוושע באמת חייב ללכת בדרך זה. וכפי שמוהרנ"ת דולה מדברי רבינו הקדוש: "צריך שתדע, שבכל הצרות והיסורין שבעולם יש בהם איזה הרחבה, מלבד מה שמצפים שבחסדו יושיע ויבטל הצרה לגמרי, אך גם בהצרה בעצמה בוודאי יש בה איזה הרחבה. ותסתכל על זה היטב, ועל ידי זה תוכל לסבול ולקבל כל מה שעובר עליך כל ימיך באהבה ולא תתבהל משום דבר, ועל ידי זה תוכל להתקרב אליו יתברך תמיד בכל מה שעובר עליך ועל ידי זה יושיע לך השם יתברך!" (ליקוטי עצות, סבלנות ח).

רצונך להוושע? דאג שהצרות יקרבו אותך לה', וזאת תוכל לעשות כאשר תסתכל היטב על חלקי ההרחבות והישועות שמלווים אותך גם בתוך הצרה, רק כך יהפכו הצרות לכלי הישועה.

* * *

בתורה הקדושה אנו לומדים על הציווי הנפלא "ואהבת לרעך כמוך", וכך מבאר זאת רבינו הקדוש בדרך העבודה: "ואהבת לרעך – שתאהב הרע שבא לך ותקבל באהבה כל הרעות והיסורים הבאים עליך. כי ראוי שתדע, שלפי מעשיך אחר כל הייסורים והרעות שיש לך, עדיין הוא מתנהג עמך ברחמים, כי 'כמוך' – כמו שאתה – הוא, היינו לפי מעשיך. אני ה' – בעל הרחמים, עדיין אני מתנהג עמך ברחמים" (ליקוטי מוהר"ן, קסה).

מוהרנ"ת מוסיף ומתבונן בעצה זו וכותב: "צריך האדם לחזק עצמו להתקרב להשם יתברך תמיד מכל מה שיעבור עליו בגוף ונפש וממון, כי יש מי שמטעה את עצמו, שאינו יכול להתקרב להשם יתברך מחמת ריבוי הייסורים והתלאות ודחקות הפרנסה שעוברים עליו, ואם יסתכל בעין האמת, יראה, שכל הייסורים העוברים עליו הם בחסד גדול, ולא באו עליו לרחק אותו על ידי זה מהשם יתברך ח"ו, רק אדרבא, לקרב אותו ביותר ולעורר בתשובה ולפדותו על ידי זה מעונשים קשים רחמנא ליצלן, ומדינה של גיהנום, ולזכותו לעולם הבא" (ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה ד, יג).

ככל שנוסיף לקרב את הדעת אל הלב בעת הצער והייסורים, ולא נסתכל עליהם כמכות חסרות טעם וחסרות פשר, כן נזכה להתקרב על ידם להשי"ת, וזה מה שיביא לישועה שלימה ולהמתקת הדין בשלימות.