כל רצון – נצחיות

כתוב בזוהר הקדוש "באתר דאיתדביק בר נש בהאי עלמא הכא איתדביק בעלמא דאתי" [=במקום בו דבק האדם בעולם הזה, שם יהא דבוק בעולם העליון]. פירוש, שכל רגע שהאדם מדבק מחשבתו בתורה הקדושה ובבורא עולם, וכל רגע של געגועים אל ה' ית', וכל שאר רצון דקדושה שיש לאדם, זה כל חייו לנצח, מזה נעשה חיות נצחית, וכמו כן נעשה מזה השראת השכינה, כמו שכתוב "אהיה אשר אהיה" היינו כמו שהאדם שב אליו ית', כך גם חוזר כביכול השי"ת ומתראה אליו.

התרחקות מה' – חורבן

הרבה מובא בספרים הקדושים ובפרט בספרי רבינו, מענין הרצון וההשתוקקות אל ה' יתברך, שזה כל האדם. ומובא בשם הבעש"ט שכשהאדם אינו חושב ממנו ית', ונמנע מלהשתוקק אליו, זה נקרא חורבן, ועל זה אמרו חז"ל "אין נכנסין לחורבה" וכמו שרואים מרבינו, שמפרש את כל פרק ק"ז שבתהלים על מיצרי הנפש, וזהו פירוש הפסוק שם "עיר מושב לא מצאו" היינו כאשר רחוקה הנפש מאביה שבשמים, הרי זו בחינת חורבן; ולאידך גיסא רואים שם, אשר בתשובה אליו ית', נאמר "ויכוננו עיר מושב" שכאשר הנשמה נמצאת עם השי"ת, עם התורה ועם הצדיקים, זהו הנקרא עיר מושב, כי זוהי נצחיות, אלו חיים, ולהיפך, כאשר מתרחק האדם ומתנתק ממנו ית' ח"ו הרי זה בחי' מיתה וחורבן.

התחדשות הרצון

כך ניתן לפרש גם את הפסוק "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך": שצריך להיראות לפניו ית' בפנים חדשות ובהארת פנים, והעיקר על ידי רצון חדש. ובפרט ברגל הפסח, שזהו הזמן שמתחילים לצאת ממ"ט שערי הטומאה, כמובא שלא היה די כח ב"ויצעקו" הנאמר בהיותם במצרים, אלא כדי שיזכו לצאת ממצרים, אבל בשביל שיוכלו לקבל את התורה היו צריכים ל"ספירת העומר", שכל עניינה הוא ההוספה ברצונות דקדושה, ולזה הרצון יש צורך הן בתורה והן בתפילה, על ידי ליקוטי תפילות, ליקוטי מוהר"ן, ולשפוך את לבו בשיחה בינו לבין קונו בהתבודדות ולהתחנן לפניו: "רבונו של עולם! עזור לי שכל תשוקתי תהיה אך ורק אליך, ולא ארצה שום דבר כי אם אותך!" וכמו שבאזני שמעתי כיצד החסיד ר' יונה לבל זצ"ל, היה משתפך בתפילה לפני קונו: "רבש"ע! עזור לי שלא אוהב שום דבר בעולם הזה כי אם אותך, ושלא אירא משום בריה כי אם ממך לבד!" זה נקרא לדבר עם הקב"ה פנים בפנים.

אנחתו של אדם מעידה עליו

חז"ל אומרים "מהספדו של אדם ניכר אם הוא בן עוה"ב", שמעתי שמפרשים 'מהספדו של אדם', היינו בתוך תוכו של כל אדם ישנו הספד, כי כל אחד מתאנח על חסרונו, ויש שמבטאים הספדם בפה, ויש אשר מותירים דאגתם בלבם, הצד השוה שבכולם, שכל אחד מתמרמר ובוכה בקרבו. אך בכל זאת שונה היא מהות יגונם. כי יש שצר לו שאין לו כבוד כראוי, שאין מכבדין אותו דיו, הרי ילוד אשה הוא שסופו עפר, ובכל זאת בוכה על שאין מכבדים אותו כראוי, גרוע מכך שלפעמים מתאנח האדם על איזה תאוה מגונה אשר עדיין לא השיגה ידו, חסר לו עדיין גיהינום, עדיין לא השיג את הגיהינום בשלמותו, והוא ממש בוכה על כך… עוד ישנו אחד אשר הספדו הוא פשוט צרות עין שיש לו על חבירו, וכך מבלה הוא את ימיו בקנאה בחבירו, זה מה שבראש מעייניו, לשם כך נותן הוא את כל מוחו, את קודש הקדשים והכל בשביל איזה מידה רעה, מובא בדברי רבינו ששבעים המידות הרעות הם נגד שבעים פנים של תורה. פנים של תורה הוא מח עליון, שמאיר על האדם קרן אור של תורה, וכאן בא לו איזה רע עין, איזה מידה רעה, גאוה או תאוה, ומסתיר ממנו אור שכזה, ועוד בוכה הוא על שעדיין לא השיג את אלו התאוות, זה היגון והאנחה שלו.

להיאנח על הריחוק

אבל מאידך יש שיגונם הוא ענין אחר לגמרי, שנשבר ליבם בקרבם "אהה! אוי ואבוי! עד מתי אסתובב כך בעולם הזה? הרי לא לנצח אשאר בכאן? היתכן שאעבור את העולם הזה בלא שתתבהר לי כל התורה כולה? שיהיה איזה גמרא, איזה פירוש רש"י שלא אדענו? למה שיהיה כך?" זוהי בכייתו, רצונו הוא בהירות התורה, כפיית היצר, אין ברצונו למרוד במלכות שמים! זהו הספדו, הוא בוכה ומתגעגע, מתי תהיה התורה והתפילה שלו בבחינת "כמו חלב ודשן תשבע נפשי, שפתי רננות יהלל פי" הוא בוכה ודואג מה יעשה בו כאשר ישוב לכור מחצבתו, וכמסופר על אחד האמוראים שבכה טרם הסתלקותו ואמר "אורחא רחיקא ואפילו זוודא קלילא לית לן" [=דרך רחוקה ואפילו צידה קלה אין לנו].

התבודדות

וכל זה כלול בהתבודדות, שמטרתו תהיה לשנות את רצונו, להתנער מכל הרצונות השקריים, מכל הרצונות הרעים, על ידי שיפנה אליו יתברך: "מה יהיה עם התכלית? בשביל מה באתי לעולם השפל הזה?" את זה צריך לחשוב, עם זה צריך לנסות ולהתנתק מהבלי העולם הזה, ואת זה צריך לדבר לפני הקב"ה. ובגמר ההתבודדות צריך לצאת עם רצונות חדשים, הנהגות חדשות ומעשים חדשים לחדש ולרענן עצמו. הזמן של ההתבודדות, צריך להיות החיות של כל היום, הנעימות של היום, זה מנער אותי מכל השטויות של כל היום, ומונע בעדי מלחזור עליהם, וזו התחדשות שכשזוכים לה הרי זה ממש זיו השכינה.

הבט בעצמך

זה פירוש המאמר "מהספדו של אדם ניכר אם הוא בן עוה"ב". שהאדם יכול להכיר בעצמו אם בן עולם הבא הוא אם לאו, שכשיתבונן בעצמו מהו הספדו, ועל מה בכייתו ושברון לבו, אם על רצונותיו הטובים או להיפך חלילה והם סימני מילתא, ובענין זה רואים כיצד מחזק רבינו ואינו מייאש חלילה, כמו שמביא רבינו בתורה י"ג בליקוטי מוהר"ן את הפסוק "אריתי מורי עם בשמי" ומפרש "אריתי" לשון אָרִיַה וליקוט, שהצדיק מלקט את "מורי" שהוא מרירות הנפש, שהם התאוות המרות הרצונות הרעות והמחשבות הרעות, שכולם מרים הם לנפש, "עם בשמי" דהיינו הרצונות הטובים, שהם ממש בשמים של גן עדן, שהם נצחיות, את שני אלו מלקט הצדיק ונוטלם, כי הרע טעון בוודאי תיקון, וגם את הטוב צריך לחזק ולהוסיף עליו, כי לטוב אין גבול.