טוב מאוד מי שיכול לשפוך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו. כי הלא השם יתברך כבר קראנו בנים, כמו שכתוב: בנים אתם לה' אלקיכם. על כן טוב מאוד לפרש שיחתו וצערו לפניו יתברך כבן שקובל לפני אביו בתנועות של חן ורחמים שקורין פיעסטין. ואף אם נדמה להאדם שלפי מעשיו אינו כבן לפניו יתברך, עם כל זה הלא השם יתברך קראנו בנים כנ"ל, כי בין כך ובין כך קרויים לך בנים וכו'; עלי לעשות שלי לעשות עצמי כבן, כנ"ל. ומה טוב כשיכול לעורר לבו בתחנונים עד שיבכה ויוריד דמעות כבן לפני אביו.

מספרים על ר' לוי יצחק מברדיטשוב שפעם מישהו התלונן בפניו על הצורה שהתפילה מתנהלת הרבה פעמים אצל רבים, במין מלמול מהיר שכזה, שכמעט ואי אפשר להבין את ההברות שיוצאות מהפה. ר' לוי יצחק ענה לאותו אדם, שאת הבן הקטן שלו הוא מבין טוב מאוד גם כשהוא ממלמל כל מיני מלמולים לא ברורים. נכון – המילים באמת לא ברורות, אבל אבא תמיד מבין את הבן שלו ויודע מה עומד מאחורי אותם מלמולים. ישראל, שהם בנים לה', יכולים להתפלל במלמול לא ברור כי ה' תמיד מבין אותם.

אין כאן התחכמות, אלא לימוד זכות. לימוד זכות מראה שיש מקום שבו המצב הקיים שאינו-מתוקן הוא אמיתי, שהוא נולד על רקע קדוש וקרוב לה'. היכולת שלנו לדבר לה' בצורה שכלפי חוץ לפעמים יכולה להיתפס כדבר מבייש, נובעת מהעובדה שהקִרבה הפנימית שלנו לה' לא תלויה במילה כזו או אחרת. בגלל זה אנחנו מסוגלים לדבר איתו בדיבור שהוא לא דיבור, בדיבור ששמור רק לילדים. בגלל שאנחנו יודעים שהוא יודע אותנו, כל צורת הדיבור הופכת ליותר פנימית, פחות מפורשת, כזאת שמשתמשת יותר ברמזים. הידיעה הזאת שה' יודע אותנו איננה ידיעה חיצונית, סוג ידיעה בה הכל רשום וספור לפניו, וכך גם כל נתוני ומקרי חיינו ידועים אצלו יתברך; הידיעה הזאת היא ידיעה פנימית, ידיעה שהיא כולה חיבור, שנובעת מכך שה' נמצא איתנו בעומק של חיינו. "אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת עָנְיִי, יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי" (תהלים לא). בגלל שה' יודע אותנו מהמקום הפנימי הזה יש גם ביטחון שהוא יודע את מה שעומד על שפתינו גם אם זה לא תמיד יוצא החוצה, ומכוח זה אפשר לבקש: "ומה שלא ידענו איך ומה לפרש כל שיחנו לפניך… אתה תשלים ותתקן הכל בחסדך" (תפילה לר' אלימלך מליז'נסק). וגם כשאין מילים בכלל ואנחנו בעצמנו לא יודעים מה אנחנו מבקשים, גם אז הוא יודע: "כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ" (תהלים קלט).

"בנים אתם לה' אלוקיכם". השייכות שלנו לה' היא פנימית ולא תלויה במעשה כזה או אחר. בן לא יכול לעולם להפקיע את המעמד שלו כבן, וכך גם נפסק להלכה, שלא משנה מה יהיו מעשיהם של ישראל "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (קידושין לו ע"א). בוודאי שהידיעה הזאת נותנת ליהודי זיכרון על מהותו האמיתית, ולהאמין בקרבת ה' התמידית.

אבל רבי נחמן בא להוסיף כאן שהידיעה הזאת גם משפיעה על צורת התפילה. העובדה שאנחנו קרויים בנים לא רק מבררת את מהות הקרבה שלנו לה', אלא גם מולידה צורה חדשה של תפילה. בתפילה הזו אין רק בקשות ותחנונים בשפלות ובהכנעה, אלא גם חן ורחמים. זה לא בהכרח אומר שהתוכן של התפילה צריך להיות שונה, אבל כל הצורה שלו היא צורה אחרת לגמרי, בדיוק כמו שאפשר להבחין בין שיחה של אדם עם חבר ובין השיחה שלו עם בנו. רבי נחמן מכוון ל"תנועות של חן ורחמים", למגמה שלא מתבטאת במילים דווקא.

גם המושג של 'בן המתחטא לפני אביו' המוזכר בדבריו, מפנה אותנו לסיפור על חוני המעגל. אחרי שהוא מבקש את הגשמים ומוסיף תפילה אחרי תפילה ואומר "לא כך ביקשתי אלא…", אומר לו שמעון בן שטח: "אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו" (תענית יט). הפנייה של החוני המעגל יכולה להיות מעשה שמבטא חוצפה כלפי שמיא, אלא שאצל חוני המעגל יש כאן ביטוי אחר- 'בן המתחטא'. הבקשה היא אותה בקשה, אבל העמדה שונה לחלוטין כשעומדים כבן מול אביו. שבירת הגבולות, ההעזה של "לא כך ביקשתי", היא בדרך כלל פסולה, אבל לא אצל בן. שם אין גבולות שנשברים. הקרבה כל כך גדולה שהיא לא מדברת על מרחקים ומבטלת אותם, אלא היא במקום שהוא מעבר להם. זאת קרבה של חיבור פשוט ומוחלט לה', ובמקום כזה כבר אפשר לבקש את הכל ממש.

צורת תפילה כזאת נכונה לכלליות התפילה, אבל רבי נתן קושר אותה בייחוד להתבודדות (עלים לתרופה, רנד). בתוך התפילה האישית של האדם מתגלה בייחוד איך "יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי". החיבור לה' נעשה ממקום של ידיעה מאוד פנימית, מתוך מה שהאדם מפרש את כל שיחתו לפני ה'. כל שאיפותיו, מאורעותיו, קשייו, ספיקותיו ושאלותיו, מועמדים לפני ה'. הדיבור במקום כזה כבר לא יכול להיות רק אינפורמטיבי, כזה שרק מעביר מידע. אפילו אם הדיבור יהיה בתחנונים ובהכנעה הוא עדיין יהיה בבחינה מסוימת רק מעביר מידע, שבין כה וכה כבר ידוע מראש לה'. הדיבור לה' צריך לבוא מתוך תחושה של בן לפני אביו. במצב כזה, המילים אומרות הרבה יותר מהמילים בעצמן. ולכן, גם אם המילים שלנו אטומות וסגורות הן יכולות לומר כל כך הרבה, ואנחנו יודעים שה' שומע. כל רמז, כל הסתכלות, כל תנועה, אומרת כל כך הרבה. אנחנו הרבה פעמים לא מבינים מה אנחנו בעצמנו עושים, מה אנחנו מדברים, אולי גם תוהים האם אנחנו בכלל מדברים. אבל אבא תמיד יודע לקרוא את כל המעשים ואת כל התנועות של בנו, אפילו את שתיקותיו, ושומע מכולם את הקריאה אליו.

* * *

"הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". איזה ילד שעשועים? כבן שתים, כבן שלש שנים, וחד אמר כבן ארבע וחמש שנים (מדרש רבה)… כי מובן ומבואר מזה, שאפילו כשאדם אינו יכול לדבר כלל לפניו יתברך ולפרש שיחתו היטב, אף על פי כן יקר בעיניו יתברך אפילו אם מדבר רק ברמז ובחצי דבור, כמו תינוק בן שתים או שלש שנים. ולפעמים עוזר השם יתברך ומדבר דבורים שלמים כתינוק בן ארבע או חמש שנים.

וכך ישראל יקרים בעיניו יתברך, כשמדברים ומשיחים צרכיהם לפניו יתברך, ונקראים ילד שעשועים" (רבי נתן, עלים לתרופה, רנד).