מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהלים, כי אמירת תהלים מסוגל לתשובה
(ליקוטי מוהר"ן ב, עג)

כי עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך הוא רק אמירת תהילים ושארי תחנות ובקשות והתבודדות, לפרש שיחתו בינו לבין קונו ולבקש מלפניו שיקרבהו לעבודתו יתברך, ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה, אם יהיה חזק ואמיץ מאד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד איך שיהיה, אזי בודאי ינצח המלחמה אשרי לו(
שם קא)

לא עוד עצה עומדת לפנינו, אחת מתוך רבות וטובות, אלא “עיקר וכלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך" – כאלו הן התפילה וההתבודדות. לא רק שהתפילה היא הכוח שמניע את כל הדרכים, אלא שהיא עצמה נשמת הדרך של ההתקרבות, הנקודה הפנימית של העצות.

בדברים אלו נפתח הספר “השתפכות הנפש” העוסק בעצת ההתבודדות, התפילה האישית שבין אדם לקונו. כבר בתחילתו מופיעים הדברים שלפנינו, שאמנם הדרך לתשובה כוללת בודאי מעשים, אך היא מחייבת גם תפילה – תהילים, תחינות ובקשות פרטיות. במאמר זה ננסה להתמקד יותר במשמעותה של התפילה בעבודת האדם, ומדוע ההתבודדות תופסת מקום כל כך מרכזי בעבודת ה'.

בפעם הקודמת ראינו שהצורך לתפילה רוחנית נובע מהקשיים שעומדים בפני ההתעוררות הראויה שהאדם צריך לעשות. ישנם חלקים במציאות בהם הקב"ה פועל, אך ישנם חלקים שנמסרו לבני האדם שיעבדו עליהם בעצמם בבחינת “והארץ נתן לבני אדם”, ובנקודה זו באים הקשיים הטבעיים הנובעים מההסתר הזה בו נתון האדם, המחשבה שהוא ניצב לבדו במערכה וצריך להתקדם בכוחות עצמו לבד. אך מכיוון שגם המעשים אותם האדם עושה הם אחרי הכל מציאות שמתאפשרת רק בחסדו של ה', כי בלעדיו דבר לא היה יוצא לפועל, יכול האדם להתפלל גם על אותם חלקים ששייכים לכאורה לתחום של "והארץ נתן לבני אדם", מתוך הבנה שבאמת אין מציאות שמנותקת מה', וגם בחייו הרוחניים של האדם הקב"ה נמצא בכל רגע ועוזר. כל מה שהוא מבקש מאיתנו זה את הרצון וההתעוררות, ושנבקש ממנו את העזרה.

אמנם, גם אחרי ההבנה שאפשר להתפלל על ענייני עבודת ה', עדיין יש מקום להבין מדוע התפילה היא כל כך הכרחית עד שהיא הופכת ל"עיקר כלל ושורש ויסוד כל העצות", ומדוע מתבקש עיסוק מתמיד בתפילה ובהתבודדות כדרך חיים.

* * *

העולם מתחלק לכאורה לשני חלקים: הקב"ה והאדם. הקב"ה ברא את האדם ושם אותו בעולם וגם משגיח עליו בהשגחה פרטית, אך כל זה לא שולל עדיין את העובדה שהאדם עומד לעצמו בעולם. הוא הרי יכול להחליט לעשות את מה שברצונו, שהרי הקב"ה העניק לו כוח בחירה, וישנם דברים המוטלים רק עליו ותלויים בו. אף הקב"ה אומר לאדם הראשון "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז,יט). גם כשהאדם נאמן לקב"ה ולא מתבלבל מכך שהוא יכול לחיות את חייו לבדו, הוא עדיין יכול להישאר בתפיסה שהוא קיים לעצמו, מציאות עצמאית שמחליטה לעשות את הדבר הנכון.

אך באמת, כאשר האדם שם לב יותר לדברים שקורים איתו, הוא מגלה אמת אחרת על עצמו. כאשר אנו רואים את כל הפעמים בהן היינו אמורים לחדול מצד עצמנו, ורק חסד ה' שנעשה איתנו הוא זה שקיים אותנו, שכל מה שנעשה איתנו הוא מעשה ה' שבלעדיו דבר לא היה יוצא לפועל, כל ההבנה משתנה. אין אנחנו והוא, אלא "לו אנחנו" (תהילים ק). מילים אלו מופיעות בתהילים במזמור ההודאה: “דעו כי ה' הוא האלקים, הוא עשנו ולו אנחנו". "ה' הוא האלקים” – המשגיח עלינו בהשגחה פרטית ומדויקת (ע"פ הגר"א ועוד), “הוא עשנו ולו אנחנו" – לא רק שהוא ברא אותנו, אלא שאנחנו לגמרי שלו. כאשר הקב"ה ברא אותנו הוא לא יצר אותנו כדבר שנפרד ממנו שיכול להתקרב אליו, אלא תמיד האחדות הזאת היתה קיימת. הכתיב בפסוק הוא "ולא אנחנו", אולם הקריאה היא "ולו אנחנו". מבאר המהר"ל (דרשה לשבת הגדול) כי בהבנה ש"לו אנחנו" טמונה גם ההבנה ש"לא אנחנו" – אנחנו לא מציאות לכשעצמנו. יש רק את הקב"ה, והמציאות שלנו מתאחדת איתו.

בלימוד העמוק של ההודאה מגיעה בסוף ההבנה שגם ההודאה שאנחנו מודים לה', גם היא מתאפשרת בחסדו, שנתן לנו להכיר בכך. על זאת אנחנו אומרים ב"מודים דרבנן": “מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך" – “על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך" (רש"י סוטה מ:). אין שום מציאות נפרדת מהקב”ה. דבר לא היה מתאפשר בלעדיו, אף לא ההודאה בעצמה.

משמעות לימוד זה משליכה מחדש על המושג "והארץ נתן לבני אדם", וכעין מה שאמר הרבי מקוצק: “השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" – הקב"ה נתן את הארץ לבני האדם כדי שיעשו ממנה שמים. הארץ נתנה לאדם, אך המחשבה שבכך היא נפרדה מהשמים היא טעות. על האדם לאחד ביניהם מחדש, לגלות מתוך המציאות שמציגה תמונה של דואליות, של שני עולמות שמתקיימים אחד לצד השני, שיש באמת רק אחדות אחת. הבריאה אכן נבראה במצב בו ישנה בחירה חופשית, שלכאורה אומרת שהאדם עומד לבדו בעולם ויש ביכולתו לחיות בנפרד מבוראו. אך הבחירה באמת היא בדיוק הבחירה לבטל את הדמיון הזה, המחשבה שכאילו יש פירוד בינינו ובין הבורא, ולהכיר באמת האמיתית האומרת שאנחנו לגמרי של ה'. וכך כותב רבי נתן (הלכות קריאת שמע ה, יג): "כי הכל אחד בתכלית האחדות, רק שהשם יתברך מסתיר עצמו מאיתנו כדי שנתעורר מעצמנו אליו, כדי שיהיה אתערותא דלתתא, שעיקר הבריאה היתה רק בשביל זה, כדי שיהיה אתערותא דלתתא”. ההסתרה נבראה עבור שתיווצר מציאות עבורנו בה נוכל להתעורר מעצמנו ולגלות שהכל אחד בתכלית האחדות, אך הכל תמיד חוזר אל ה'.

הסוגיה הזאת היא למעשה הקוטב שסביבו מסתובבים כל המלחמות והניסיונות של האדם. בכל ניסיון העומד בפני האדם מתעוררת מחדש השאלה האם אני מציאות עצמאית שיכולה לעשות מה שברצונה, או שבאמת אין שום מציאות נפרדת מה', ומכוח זה אני חייב להיות נאמן אליו. זהו הקושי העיקרי שקיים אצל האדם כאשר הוא מנסה להתעורר ולעשות את מה שמוטל עליו, כפי שממשיך שם רבי נתן: "אבל מעוצם גשמיות העולם קשה לנו מאוד להתעורר מעצמנו כראוי, כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו”. היצר הרע הוא זה שתמיד מציג את העובדה שקיים גם צד שני למציאות, וזהו בדיוק מה שחוסם את האדם מלעשות את הדבר הנכון. אם יש צד שני, פירושו של דבר שאין לי מחויבות מוחלטת לצד אחד, וזה מספיק כדי לקבע אצלי את התפיסה שאני קיים לכשעצמי ועומד בין שני הצדדים שהמציאות מציגה בפניי.

אמירת תהילים, שלמעשה כוללת את התפילה האישית של אדם (כמופיע בדברי רבי נתן בתחילת הדברים), באה בדיוק לתקן את ההפרדה הזאת שמנסה היצר ליצור. כותב רבי נתן, שבספר תהילים מתגלה האחדות הגמורה, שמתבטאת גם בכך שעצם ההודאה שלנו היא חסד ה'. “בעשרה לשונות נאמר ספר תהילים וגדול מכולם הללוי-ה, שכולל שם ושבח בבת אחת" (פסחים קיז.). בלשון "הללוי-ה" מופיע גם השבח שלנו – “הללו", וגם שם ה' – “י-ה". החשיבות הגדולה של לשון זו היא בגלל שהיא מבטאת בדיוק את הרעיון שגם השבח שלנו הוא גילוי אלוקי, גם הוא מעשה ה'. “כי כל מה שמהללים שמו יתברך צריכין להלל שמו יתברך, צריכין להללו על זה בעצמו שאנו זוכין להלל שמו, כי באמת הכל מאתו יתברך" (שם). ההשגה הזאת היא הדבקות הגמורה שלנו בה', “שעל ידי זה עיקר התחברות ישראל לאביהם שבשמים… שזה עיקר שלמות האמונה, לחבר וליחד חלקי הנפש רוח נשמה שלו שהם חלק אלו-ה ממעל, לחברם וליחדם עמו יתברך בבחינת "הוא עשנו ולו אנחנו"”. מתוך השגה זו אנחנו מכירים שאנחנו אחד עם ה', כביכול, ולכן איננו יכולים להיפרד ממנו ולסטות מרצונו. כאן מוסר התעתוע הגדול ביותר של העולם שכאילו יש את העולם שלנו, ויש את הבורא שגם נכנס לתמונה, שאז נוצרים הרבה קשיים ותהיות מתמשכות כיצד העולמות יתחברו והאם באמת אצליח לתקן את עצמי. לא שני עולמות יש כאן אלא עולם אחד, ועבודתנו היא רק להסיר את הדמיון הזה. "ועל כן עיקר התיקון על ידי אמירת תהלים בכוונה… שעל ידי זה נזכה להתקרב אליו יתברך ולהתחבר ולהכלל בו יתברך תמיד מכל המקומות שבעולם, עד שנזכה לגאולה שלמה על ידי משיח צדקנו".

* * *

לא רק במזמורי תהילים יגלה האדם את האחדות הזאת, אלא גם בתפילתו האישית. מה באמת חלקו של האדם במעשה התפילה? "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (משלי טז א) – "להודיעך שהכל מיד ה', לא מן האדם" (מדרש משלי). האדם רק יכול להכין את ליבו, אך ה' נותן לו את המילים. "שהאדם צריך להעריך לבו… ואז השם יתברך שולח לו דבורים לתוך פיו, בבחינת ומה' מענה לשון, וכמו שכתוב ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, שהשם יתברך בעצמו כביכול פותח לו את שפתיו לדבר ולהשיח את אשר בלבבו, כי הכל מאתו יתברך, רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונות וכסופים קדושים" (רבי נתן, הלכות שלוח הקן הלכה ה). "וזה בחינת "תכין לבם תקשיב אזנך”, שה' יתברך בעצמו מכין לבנו להתפלל אליו ואחר כך הוא מקשיב אזניו לשמוע דבורינו כאילו הם יוצאים מאיתנו בעצמנו, רק שאנו מחויבים על כל פנים להתעורר לזה בעצמו, להשתוקק ולהתפלל לה' יתברך על זה שיכין לבבנו אליו" (קריאת שמע ה, יא). וכדברים אלו כותב גם הב"ח (טור או"ח צח): " ביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לכוון את לבו". בתפילה האדם מגלה כיצד ממקום שהיה חסום מלדבר ומלהביע את עצמו יצאו בסוף כל המילים שרצה לומר (ה' שפתי תפתח), ואפילו באותם הפעמים שלא היו לו כלל דיבורים ה' שם אותם בפיו (מה' מענה לשון), עד כדי כך שגם כאשר הלב עצמו לא היה מוכן לתפילה ה' הכווין אותו לכוונה הנכונה (תכין ליבם). עם הידיעה הזאת מגיע האדם לתשובה השלמה, כפי שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'” (הושע יד). מדייק רבי נתן, שכל מה שאנחנו עושים זה רק לקיחה של דיבורים שכבר קיימים. הכל כבר מוכן, "הכל מאיתו יתברך”, רק שעלינו להכיר בעצם העובדה הזאת. ברגע שאנחנו יודעים שאין אנחנו והוא אלא "לו אנחנו", מוסר הקושי העיקרי בתשובה, שהיא המחשבה שאני צריך לזחול ולהיאבק בחושך שבתוך העולם שלי. אני לא צריך לעשות את זה בכלל, אלא פשוט להאיר את העולם שלי מחדש ולדעת שהוא מאוחד עם ה'. זהו תוכן פעולת התפילה – לא רק בקשת עזרה שתיכנס לתוך העולם שלי, אלא התבטלות לה' שממילא תסיר איתה את כל המפרידים בינינו וכל מה שיכול להיות חסר, כי כשנמצאים אצל המלך לא חסר דבר.

"כלל הדברים", מסכם רבי נתן, "שעיקר ההתרחקות מהתשובה הוא מחמת שצריכין שאנו נתעורר לשוב אליו, וההתעוררות כראוי קשה מאוד, ובפרט למי שכבר נתרחק ועשה מה שעשה… וכולם רוצים שהשם יתברך יעורר אותם ויחזירם למוטב”. הקושי העיקרי בתשובה הוא הצורך בהתעוררות שלנו. הקושי להתעורר מתוך העולם שלנו עם כל החטאים שנמצאים בו והערכים השקריים שמופיעים בו, נובע ממחשבה שעלינו לעשות את הכל לבד."אבל כשיודעים ומאמינים בהאמת, שהשם יתברך בוחר בזה בעצמו שיהיה רצוננו וחפצנו תמיד להתקרב אליו כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… מי שידע כל זאת, באמת בודאי בקל ישוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, אפילו אם יעבור עליו מה, כי תמיד יוכל ליקח דבורים מאתו יתברך אם ירצה, עד אשר סוף כל סוף ישוב אליו וירחמהו”  (שם, יח). אומר רבי נתן, כי מדרך כזו לעולם לא יוכל האדם להתייאש, כי היא תמיד מגלה לאדם כיצד באמת אין כל אפשרות להתנתק מה'. תמיד אפשר לחזור ולהידבק בה' ולגלות את האחדות האמיתית.

התקווה הגדולה לשינוי ולתשובה באים מהידיעה שכל מה שמוטל עלינו הוא להסיר את הדמיון כאילו אנחנו נפרדים מה'. התפילה פועלת בעצמה את האחדות עם ה', כי כל מהותה היא רק התבטלות ומוכנות לקבל מה' את הדיבורים. מתגלה שוב איך "הכל מאיתו יתברך" ושהמציאות מאוחדת איתו, כולל את המציאות שלי בעצמי. דרך זאת היא “עיקר וכלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך", כי כולן שואפות להגיע בסוף אל אותו מקום אליו מכוונת התפילה מהרגע הראשון – הידיעה שאנחנו של ה' ושאין שום דבר שמפריד בינינו באמת, עד המטרה הסופית בה אחדות זו תתבטא בפועל ונמלא את רצונו מאיתנו באמת.