לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול והוא סטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך ויקר מאד בעיניו יתברך. והיה טוב שיהיה להאדם לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם אין יכולים לקיים זאת כי יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות, חס ושלום, שזה אסור להאדם לגמרי. על כן צריכין לייחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה.

רבי נחמן מדבר הרבה על השמחה והעצבות. מתוך העיסוק הרב בנושא הזה, עולה צורך הכרחי להבחין בין סוגים שונים של עצבות. בתוך מה שאולי היינו מכנים בשם כללי 'עצב', נעשית חלוקה ובירור בין תחושות שונות. ההבחנה שמופיעה כאן שמחלקת בין עצבות ללב נשבר חוזרת על עצמה בעקביות בדברי רבי נחמן בכמה מקומות, והדיוק בניסוח הזה נשמר גם אצל רבי נתן: לב נשבר, ועצבות. מסתבר שמי שמפורסם אולי הכי הרבה באמירות שלו על השמחה, נותן מקום גדול מאוד לכאב וללב נשבר. אם יש קושי מסוים בשמחה, מתוך מחשבה שהיא לא 'אותנטית', מתעלמת מהמציאות – אז בדברי רבי נחמן נמצאת גישה שנותנת מקום מדויק לכל אחד, ולא מתעלמת מאף אחד מהם; זאת במקום לנוע בין שמחה והוללות מוחלטים מצד אחד, ובין עצב וכאב תהומיים מאידך.

לפי רבי נחמן, כל אחד לא יהיה שלם בלי חברו שמשלים אותו: "אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה" (שיחות הר"ן מא). עצב מדויק, שהוא הלב הנשבר לפי רבי נחמן, בסוף מביא לידי שמחה. וגם להפך: "כשאדם כל היום בשמחה, אז בנקל לו לייחד שעה ביום לשבר את לבו".

עד כמה גדול הוא הכאב אצל רבי נחמן, יעידו המילים בעד עצמן: "והיה טוב שיהיה להאדם לב נשבר כל היום". אבל מה לעשות, ו"אנשים כערככם אין יכולים לקיים זאת, כי יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות". ההתבודדות למעשה משמרת בזמן המועט שלה, מתוך הסך הכללי של היום, את אותה דרישה אידיאלית ללב נשבר.

* * *

בשורות הבאות יהיה ניסיון להתבונן בהבדל שבין עצבות ולב נשבר. רבי נחמן אומר, עצבות באה מן הטחול, ולב נשבר הוא בלב. הטחול מתואר כמקום נמוך: "כִּי הָעַצְבוּת מִן הַטְּחוֹל, וּטְחוֹל הִיא עֲכִירוּת הַדָּמִים. וּכְשֶׁמִּתְגַּבֵּר, חַס וְשָׁלוֹם, עֲכִירַת הַדָּמִים שֶׁל הַטְּחוֹל עַל יְדֵי זֶה בָּאִין חֻלְשׁוֹת" (ליקוטי מוהר"ן ב, ו). כמו שכתוב שם בהמשך, הטחול הוא מקום שאוגר בתוכו עכירות, שדווקא נועדה לשמר על הגוף. הוא המקום אליו מתנקזת העכירות של הדם, ובכך הוא נשמר נקי. הטחול הוא גם שורש לתאוות.

מה זה בעצם אומר לנו? באמת, יש מקומות עכורים בתוכנו. צריך מקום שישמר בתוכו את החיסרון. אבל הצרה היא כשהמקום הזה מתפשט לשאר הגוף: "כִּי כְּשֶׁהָעֲכִירַת הַדָּמִים הוּא בְּמִדָּה בַּטְּחוֹל, אֲזַי אַדְּרַבָּא הוּא טוֹבָה מַה שֶּׁהַטְּחוֹל מְקַבֵּל הָעֲכִירַת הַדָּמִים, כִּי נִשְׁאָרִין הַדָּמִים זַכִּים אֲבָל כְּשֶׁעֲכִירַת הַדָּמִים שֶׁל הַטְּחוֹל מִתְגַּבֵּר, חַס וְשָׁלוֹם נַעֲשִׂין חֻלְשׁוֹת" (שם). יש מקומות שאנחנו לא יכולים להציף. הם צריכים להיות קיימים, לא מוכחשים. אבל המקום שלהם צריך להישאר במקום שלהם, ודווקא האיפוק והסיוג משמר נכונה את היחס הנכון בין החלקים השונים בתוכנו.

ובהתאם לכך: "יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות". העצבות היא פסולה, והיא יכולה להשתלט על מערכות אחרות יותר גבוהות ממנה. הלב, גם פיזית, הוא גבוה מהטחול. עצבות יכולה להוריד את האדם למקום נמוך ומקולקל השבוי בתוך עצמו. לכן, גם אם לכתחילה המצב הנכון הוא לב נשבר במשך כל היום, קיימת סכנת נפילה למקום נמוך שאינו מסוגל להעלות את העצב, אלא רק מתבוסס בתוכה ומציף בה את כל המערכות.

ועדיין, אי אפשר להתעלם מכך שהיה עדיף להיות בלב נשבר על פני שמחה. אנחנו אמורים לעמוד לפני ה' מתוך החיסרון ועל ידי כך לבקש אותו. דרך הלב הנשבר ישנה דרישת אלוקים אליה אנחנו לא יכולים תמיד להגיע דרך השמחה המנותקת מהלב הנשבר. ומאידך, אי אפשר לעמוד בעוצמתו של הלב הנשבר ולא ליפול לעצבות. מה הפיתרון? כאן באה ההתבודדות. שעה בודדת, אבל משמרת בזמן המועט הזה את מה שבאמת אמור להיות כל הזמן.

לכאורה, יש כאן רק צמצום טכני של הלב נשבר, ריכוז שלו לשעה בודדת ביום. אבל מה הפתרון בכך? אם היה ראוי שהלב יהיה שבור כל היום, והייתה זאת פעולה נכונה, כיצד אפשר להשתיק את כאב הלב במשך כל היום?

יתכן והרווח העיקרי של ההתבודדות הוא המיקוד. "אמר: החילוק שבין לב נשבר למרה שחורה – כי לב נשבר הוא כך, שאפילו כשעומד בין העולם יחזיר פניו ויאמר, 'ריבונו של עולם'" (שיחות הר"ן, רלא). לב נשבר הוא תמיד פתוח לה' – בשונה מהעצבות שסוגרת את הכאב בתוך האדם ואת האדם בתוך הכאב. במצב של לב נשבר, אפילו בין בני אדם נשאר הערוץ הזה פתוח לה'. אכן, מצב של לב נשבר במשך כל היום עלול לסכנה- שהנשברוּת של הלב לא תהיה מכוונת אל ה', ואז היא יכולה להמיר אל עצמה לעצבות וסגירות, למין התרעמות כללית על כל העולם. אבל כששבירת הלב נעשית בצורה מכוונת תכלית, לפני ה', היא נשארת בגבולות האלה. היא מכוונת אל ה', היא פונה אליו. לשונו של רבי נחמן היא "להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך"- לשבור את הלב לפניו. לב שבור שמבקש 'ריבונו של עולם' רק נפתח יותר ויותר אליו.

ואולי בכך גם מענה לשאלת הלב, שהרי הוא אמור להיות שבור כל הזמן. האם אנחנו משתיקים אותו בשאר הזמן? לא בהכרח. באגירת הכאב בפנים עד לפריקתו במקומו המדויק והאמיתי, אין כל הדחקה. הכאב כלל לא נדחק או מוכחש. הוא רק נאגר, באיטיות, דמעה ועוד דמעה בחדרים הפנימיים במשך היום. כשהכאב ישתחרר ברגע הנכון, הוא ימצא באיפוק עליו שמר במשך כל היום דבר משמח. זה משמח לדעת שלא התפזרנו לכל הכיוונים, ושכל דבר קטן אותו עברנו עובר כעת לפני ריבונו של עולם. ו"אחר לב נשבר בא לידי שמחה", שהיה שווה לשמור את כל הכאב רק בשבילו.