לב שבור ולב שלם

כ״ז בסיון תשע״ט

העני הוא זה שיכול להרגיש את נקודת המהות שעומדת בחסרונות, שכן הוא חי במציאות שכזו. כל אדם אחר, אף אם יהיו לו חסרונות גדולים, כל זמן שיש לו אמצעי חיים בסיסיים הוא יכול לחיות במהלך של חיסרון וחיפוש אחר השלמה. אבל העני יודע מה עליו באמת לחפש – "ואין תאווה לעני אלא כששופך דמעותיו לפני המלך הקדוש". (השתפכות הנפש)

רבי אבא פתח: תפלה לעני כי יעטף וכו' (תהלים קב):שלש אלו הנקראות תפלה: תפלה למשה וכו', תפלה זו שאין כמוה באדם אחר, תפלה לדוד, תפלה זו שאין כמוה במלך אחר, תפלה לעני כו'. איזו החשובה מכולן? הוי אומר תפלת העני. תפלה זו קודמת לתפלת משה וקודמת לתפלת דוד וקודמת לכל שאר תפלות העולם. מה הטעם? משום שהעני הוא שבור לב, וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וכו'. תיכף שהתפלל תפילתו פתח כל חלוני הרקיע וכל שאר התפלות העולות למעלה דוחה אותן אותו העני שבור הלב, ככתוב: תפלה לעני כי יעטוף וכו', הוא(העני) גורם איחור לכל תפלות העולם ואינן עולות עד שתפלתו שלו עולה וכו', והקב"ה אומר: תתאחרנה כל תפלות העולם ותפלה זו (של העני)תכנס לפני. איני מבקש כאן בית דין שידונו בינינו. לפני תהיינה תלונותיו, ואני והוא לבדנו (נהיה בדין),שנאמר: ולפני ה' ישפך שיחו, לפני ה' ודאי. כל צבאות מעלה שואלים אלו לאלו: הקב"ה במה מתעסק, במה משתדל. אומרים: מתיחד הוא בתאוה בכלים שלו. כולם אינם יודעים מה נעשה מהתפלה ההיא של העני ומכל תלונותיו האלו, שאין תאוה לעני אלא כששופך דמעותיו בתלונה לפני המלך הקדוש, ואין תאוה להקב"ה אלא כשמקבלן ונשפכות לפניו. וזאת היא התפלה שגורמת איחור לכל תפלות העולם.
(זוהר בלק דף קצה עמוד א)

דברי הזוהר הללו הם האחרונים בלקט מדברי חז"ל, אותם הקדים המלקט לספר "השתפכות הנפש" (כאן הובא התרגום שבהוצאת קרן רבי ישראל אודסר). לאורך ההקדמה והפתיחה מובאים מקורות רבים מדוע תפילה צריכה להיות צורת חיים, ולא רק מעשים בודדים במהלך היום. מדוגמאות מהתורה, נביאים, ועד חז"ל, הראה המלקט כיצד חיו הקדמונים את התפילה באופן מיוחד, וכדברי הפסוק "תפלה לא-ל חיי" (תהלים מב). ישנה חיות מיוחדת אותה מגלים בשעת התפילה, המשפיעה לכל שאר הזמן ("גרעין הזמן ופריו", לשון ר' יהודה הלוי על התפילה). ומתוך ידיעה זו מגיעים לשלב הבא – דרך ההתבודדות, התפילה האישית לה', עליה מפורט בספר מנקודה זו והלאה, מדברי רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן.

* * *

כמה טוב היה אם היה לנו את כל מה שאנחנו צריכים כבר עכשיו בהישג יד. ההרגשה היתה הרבה יותר משוחררת, יותר מלאת ביטחון. חיסרון בדבר מה גורם לנו להרגיש שגם אנחנו חסרים, וכך אנחנו מרגישים פחות חיים. "ועניות כמיתה" (נדרים דף ו ע"ב) – עניות, הכוללת גם עני המקבל סיוע באופן קבוע ומסודר, היא חיסרון של חיים שחשוב כמיתה. עצם המצב בו האדם עומד בלי ההשלמה גורם לו להרגיש פחות קיים. אמנם, כמה שמצב זה לכאורה אינו נרצה מצידנו, הוא מציאות שמקיפה את כל העולם למעט בודדים. כאשר יעקב אבינו יוצא לדרך ארוכה והוא מבקש מה' שיהיה איתו, שישמור עליו, ושיתן לו "לחם לאכול ובגד ללבוש", אנו מוצאים שהקב"ה מבטיח לו על שני הדברים הראשונים, אך לא על השלישי. ואומרים חז"ל(תנחומא ויצא ב) שהקב"ה השאיר דבר אחד שלא יהיה מובטח וידוע מראש ליעקב. "אמר הקב"ה: אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד?". תמיד האדם ישאר כמבקש, והוא לא יכול להישאר מלא לכשעצמו.

"לב שבור הוא לב שלם" (בשם ר' מנחם מנדל מקוצק). מה שלם בלב השבור, בלב שחסר כל כך הרבה? אכן, אם שלמות היתה לב שמכיל את האדם, הלב הוא ודאי שבור ולא יהיה שלם לגמרי לעולם. אבל כשלב שהכיל רק את האדם נשבר, הוא יכול להחליט ולהכיל בתוכו מהיום את ה'.

אדם ששלם במציאותו הפרטית לא יכול להיות מודע למה שמחוצה לו. בודאי לא להרגיש איך כל חייו הם לא דבר שקיים לעצמו, ושבעצם הוא קשור למישהו אחר. החסרונות אמנם מפריעים לאדם שחי את עצמו, אבל כשהוא מגלה את הכיוון אליו הם מובילים הוא יכול להרגיש שלם דווקא בהם. בדרך זו יכול אדם להרגיש חיות אמיתית בתפילה בה הוא מבטא את חסרונותיודווקא – כי בהם הוא מוצא את יד ה' שמחייה אותו. דרכם הוא יכול לדעת שמציאותו היא אכן חסרה, אך אין בכך כל תחושת מועקה, כי באותה הזדמנות הוא מגלה על מי שמשלים אותו.

תמיד משהו צריך להיות חסר: "אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד?". הבקשה תמיד צריכה להיות. דרכה אפשר להכיר כל פעם מחדש איך ה' מעניק את החיות לאדם, ולא לחזור ולהצטמצם בתוך המציאות שלו.

אף על שדברי הזוהר הקדוש המובאים למעלה מדברים בהנהגת ה' שאפילו צבאות מעלה אינם יודעים עד היכן הדברים מגיעים, כפי שכתוב שם, ננסה לפי דרכינו לראות בשטחיות את המבט הזה של התפילה בתפילתו של העני.

"תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב): חלק מהמפרשים מבארים שהעני הוא זה שמתעטף בצרותיו. אמנם הזוהר מבאר שתפילת העני היא זאת ש'עוטפת' את כל שאר התפילות שבעולם, והן לא עולות עד שהתפילה שלו עולה.

העני הוא זה שיכול להרגיש את נקודת המהות שעומדת בחסרונות, שכן הוא חי במציאות שכזו. כל אדם אחר, אף אם יהיו לו חסרונות גדולים, כל זמן שיש לו אמצעי חיים בסיסיים הוא יכול לחיות במהלך של חיסרון וחיפוש אחר השלמה. אבל העני יודע מה עליו באמת לחפש – "ואין תאווה לעני אלא כששופך דמעותיו לפני המלך הקדוש". התפילה שלו נקראת "ישפוך שיחו", אין לו מטרה במסירת תוכן הבקשות, אלא בעיקר בעצם האמירה שלהן לפני ה', ולכן הוא רק רוצה לשפוך את מה שבתוכו (מהר"ם אלשיך בפירושו לתהלים). העני יודע שמכל החסרונות הבקשה העיקרית שמתבקשת מאליה היא בקשת ה' – שה' יהיה מקור חייו וקיומו. התפילה שלו היא מיוחדת באופן כזה שהקב"ה אומר "לפני תהיינה תלונותיו, ואני והוא לבדנו", ואין בית דין שדן בה, כמבואר שם. העני לא מבקש כל מיני דברים שנצרכים לו שבהם דנים אם הוא זכאי לכך או לא. הנושא של התפילה שלו הוא ה', וזה הדבר שהוא באמת רוצה. תפילתו מגיעה אל ה', "ואני והוא לבדנו". "כל צבאות מעלה שואלים אלו לאלו: הקב"ה במה מתעסק, במה משתדל. אומרים: מתיחד הוא בתאוה בכלים שלו". העני הוא הכלים של הקב"ה, כביכול – כמו כלי שענינו להכיל, כך העני הוא הכלי של הקב"ה, והוא זה שיכול להכיל אותו בחייו ולהרגיש אותו כמהות חיים בסיסית. הוא לא פוגש אותו בצורה של הרגשה של הכרת הטוב גדולה מאוד, של מי שעוזר לו הרבה מאוד, אלא במקום שקודם הרבה לכל אלו – יסוד היסודות של החיים.

כל ההכרה הזאת אפשרית אצל מי שהוא עני. בהמשך הזוהר שם מובא שכשדוד המלך התבונן בענין זה, הוא הניח את בגדי מלכותו ועשה את עצמו כעני וביקש גם הוא "הטה ה' אזנך ענני – כי עני ואביון אני". וממשיך שם הזוהר שכך ראוי לכל אדם לעשות בתפילתו, ולעשות עצמו כעני, ובאופן זה תתקבל תפילתו. כל אדם יכול להגיע להכרה זו, גם אם העניות אצלו לא מופיעה בצורה מוחשת. למעשה הוא עני שמקבל תמיד סיוע קבוע מה'. כל זה לא יפקיע ממנו לעולם את מהותו האמיתית שהיא עני, מי שאין החיות שלו מעצמו ואצלו, אלא הוא תמיד סמוך על ה'.

* * *

הבעל שם טוב נתן משל על הפסוק "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו": מלך אחד הודיע לכל אנשי מדינתו שהיום הוא יום שמח מאוד עבורו והוא החליט למלא לכל מי שיבוא אליו משאלה אחת. היה מי שבא וביקש להתמנות לשר וממונה, אחד ביקש סיוע כלכלי, האחר ביקש נקמה מאויביו. והיה אחד שביקש בקשה אחת: להיות לפני המלך בכל יום, ולדבר איתו. בודאי שעצם המצב הזה של עמידה לפני המלך יביא אותו ממילא למילוי כל צרכיו, כאשר הוא רוצה להיות דבק למלך.

וכך הסביר: "תפלה לעני כי יעטוף" – תפילת העני היא תפילה שעוטפת וכוללת את כל התפילות שבעולם. כיצד? כי "לפני ה' ישפוך שיחו" – רצונו הוא רק לשפוך את שיחו לפני ה' ולדבר איתו. כל שאר הדברים יגיעו ממילא.

משל זה יכול להיראות כהתחכמות מסוימת של אותו אדם כלפי ההכרזה של המלך, אבל סוף-סוף נשאלת השאלה מדוע בקשתו נחשבת לבקשה אחת? למעשה הוא ביקש שיוכל לבקש מאת המלך אינספור בקשות? אלא, שהמלך יודע שהבקשה היא באמת אחת – להיות ליד המלך ולדבר איתו. כל חסרונותיו הם אמצעים איך לדבר איתו, איך להרגיש דרכם יותר קרוב אל המלך. עניית התפילה היא עניין שקורה ממילא, כאשר מי שנמצא על שולחן המלך לא יחסר לו דבר.

זהו למעשה פתח לעניינה של ההתבודדות והתפילה האישית שבכל יום. כשמבינים צורת חיים כזו, מערכת השיקולים היא לא עד כמה זה נצרך או האם יש להקדיש לכך זמן בכל יום. עוד לפני צרכים ובקשות, אנו שבים לגלות כל פעם מחדש מה אנחנו, מה חיינו, ומה באמת עומד ביסוד כל הדברים אותם אנו חיים. לדעת ולהתוודע מחדש ליד מי אנחנו נמצאים, וליד מי אנחנו רוצים להתהלך בכל יום. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", מקור החיים בדבקות באלקים חיים.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support