לבנות בלב משכן להשראת שכינה

השמים והארץ. אינספור גלגלים, מזלות וכוכבים. אלפי רבבות היצורים, חיים, צומחים ודוממים. כולם מספרים כבוד השי"ת. וכך אומר הנביא ישעיה (פרק מ"ב) "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". מעשי שמים וארץ מתחדשים בכל יום, נבראים מחדש במיוחד בכדי לגלות כבוד השם.

בשעה שכבוד השם שורה על האדם ננסכת בנפשו חיות ונעימות מופלאה. עבור המטרה הזו ממש נברא העולם. כשהנועם העליון שופע ומבעיר את הלבבות לעבודת הבורא, זוהי השראת שכינה בנפש כל חי. את הנעימות הזו, יכול כל מבקש השם לטעום בשעות של חסד. בתוך תיבות מתוקות של תורה. בהגייה לוהטת של דיבורי תפלה. אז, כשזוכה הנפש ומשהו מכבוד השם שופע ומזריח עליה, יודעת היא היטב עבור מה נבראה. מכאן שואב אדם כח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת המלך. כשכבוד המלך מורגש בבריאה, מוצאות הנפשות את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות. כשעומדים לפני מלך אין פנאי להתעצב, או לבקש פורקן בהבלי החומר.

אשרי חלקם של אלו אשר 'כח להם לעמוד בהיכל המלך'. מעשיהם הטובים מזכים את נפשותיהם המטוהרות לחזות תמיד ולזכור בכל מצב את התגלות הכבוד. בליבם פנימה הם חווים תמיד את כבוד השם השורה על שמים וארץ. ובכל זאת, יש לך אדם שנועם כבוד המלך לא מוצא מקומו בליבו. כל הוויתו מלופפת מחשבות וחשבונות. דאגות ותוכניות סובבות אותו מכל צד ועבר, מעסיקות את עשתונותיו יומם ולילה. במשכן ליבו לא שוכנת נעימות גם לא חיות וחירות, רק חור אפל של שכחה וריקנות. כשהוא ניגש לעבודת התורה והתפלה, דומות לפניו המילים למשקולות. ניסיונות המקום והזמן נראים בעיניו כהרים אדירים, בלתי עבירים. כשהמעשים אינם ראויים, אין השראת שכינה, וכשזו איננה, הכבדות מצויה.

קיטון אחד קטן

בפרשת השבוע מתבקש עם ישראל להתקין מקום להשראת השכינה, "ויקחו לי תרומה… ושכנתי בתוכם". המדרש מבאר זאת כך: 'משל למלך שהיה לו בת יחידה בא בן מלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי'. המשל המופלא הזה מאיר ומגלה את מעלתו של כלל ישראל. את תעצומות האהבה שרוחש כלפינו השם. אהבת עולם, עד כדי כך שהוא יתברך מעיד ואומר 'אינני יכול בלעדכם'.

המדרש מלמד גם על מצב, בו נוכל לזכות להשראת השכינה, רק כשנתקין עבורה קיטון, בית קטן להשראה. קודם חטא העגל, חיו כלל ישראל בתוך היכל המלך. המציאות בה חיו טבלה כולה בנעימות הכבוד העליון. החטא שלל מאיתנו את הכח לעמוד בהיכל המלך. יותר לא יכולות היו הנפשות לחוש בכל מקום את השראת הכבוד העליון. ודוקא בשפל הזה, התחדשה בעולם עצה 'ועשו לי מקדש'. המשכן הוא קיטון אחד. חדר קטן מלא בכלים קדושים מוכנים להשראת השכינה. הקיטון הקטן הזה ממציא את האפשרות להשראת שכינה.

בבית המקדש כמו במשכן שבמדבר, יכול היה כל יהודי לחוות התגלות נועם כבוד שמים. כשעלינו לרגל, זכינו ונכללנו בין גיבורי החייל אשר כח להם לעמוד בהיכל המלך. או אז נטהרו נפשותנו וזכינו לקבל הבנה וטעם בכבוד שמיים והשראת שכינה. על האבידה הזו נוהמת כל נפש ערה בחצות ליל. בית המקדש הוא הדבר הראשון שחסר לכל אחד מאיתנו.

וכאן הבן שואל. היכן שייך למצוא היום קיטון שכזה, שיכיל חיות והכרה בכבוד שמים.

ובעצם, העצה אף היא מצויה כאן בפרשת תרומה. התורה הקדושה מזמינה אותנו ליטול ולהיות חלק מהמשכן והשראת השכינה. את השכינה נוכל להשכין בתוכינו עם מצוה ונקודה טובה. זהו הקיטון בו שורה נועם הכבוד.

רבינו מצווה ומזהיר להיות בשמחה תמיד, להיצמד אל השי"ת מתוך כל נקודה טובה (לקו"מ סי ' רפ"ב). העניין הזה מתגלה במלאכת המשכן. עם ישראל הצטווה אז להביא תרומה ממה שיש לו. כסף, זהב, ואפילו חוט השני. במציאות כמו זו שלנו. בגלות, הקיטון שבו נוכל למצוא השראת שכינה הן המצוות אותן אנו מקיימים, לפעמים כמעט בלי לשים לב. את הקיטון הזה ביקש המלך שנבנה בביתנו עבורו.

ביומו של כל אחד מאיתנו נוצצות אלפי נקודות אור. מחשבות טובות, הרהורי תשובה, והתגברות על היצר. כל אחת מאותן נקודות יכולה להיות תרומה נפלאה לבניין המשכן. את התרומה יש להביא מתוך רצון לזכות ולמצוא בה השראת השכינה. כשיהודי עושה את מעשיו הטובים מתוך געגוע ומטרה למלאות באותו כלי את השראת הנעימות הקדושה של כבוד השם. כשהדעת מכוונת בכל מצווה להזמין במעשה זה את המלך לשכון בתוך הבית פנימה. בונות הנקודות הטובות משכן של אור מלא נעימות וכבוד השם.

לדלג על החטאים ולבנות

מרגע שחיינו סובבים סביב משכן השם. משעה שיהודי מבין שאת המצוות הוא מקיים בכדי להתקין משכן למלך. חל עליו איסור מוחלט להביט אחורה, לדון ולהתדניין ב'חשבונות רבים'. מה היה ומה יהיה, ואיך אתקן. ואת האמת הזו, זועקת פרשת תרומה בכל פה. למעשה, מבחינת סדרי הזמנים, אמורים היינו לקרוא השבוע את פרשת כי תשא. לאחר מתן תורה היה חטא העגל, רק אח"כ הופיע הציווי על בניין המשכן. ובכל זאת, מתעלמת כעת התורה מהחטא, מדלגת וקופצת הישר אל המשכן והתרומה. לומר לך, לגלות את אוזניך באהבת השם, שאין לה אח ורע.

אומרת התורה: אין לך עסק עם חטאים ועוונות. כעת עליך להיזהר מאוד מכל מחשבה שעלולה להחליש את דעתך. על תיקון חטא העגל נדבר מאוחר יותר. ברגע זה רוץ קידמה, התקן משכן לכבוד השם. הבא תרומה מכל הבא ליד, כל נקודה טובה בחייך תוכל לשמש לנעימות כבוד השם כלי לשכון בתוך עולמך.

התרומה יוצרת כלי להשראת כבוד השם. כל נקודה טובה שנתרום לכבוד השם, תתקין כלי להשראת השכינה. "לחזות בנעם השם ולבקר בהיכלו' סופי תיבות: 'תרומה'. אם רצונך להביט ולראות את כבוד השם, להיות מהעומדים בהיכל המלך, הבא תרומה. חפש בעצמך נקודות טוב וכבוד שמים. בהם תחזה בנועם השם. על ידם תתקשר לקדושת המקדש ולבקר בהיכלו.