האם ניתן לראות רוח. כלומר, משב רוח?

את הרוח איש אינו רואה, אך את עקבותיה אי אפשר שלא לחוש היטב. זהו כוח בלתי נראה. על פי רוב הוא אוורירי ומלטף, אך בין רגע הוא מסוגל להפוך את עורו ולפעול כפצצת אטום – הרג, נזק, אובדן וחורבן. אילולא קיומם של כלי מדידה חדשניים אין יכולת חיזוי להתפרצותה של רוח.

איך באמת מתגוננים מפני הבלתי צפוי?

מי אינו אוהב שקט? אנשים מאחלים לעצמם התנהלות רגועה, שהכל ילך כמצופה, שלא תארע תקלה. אך הבעיות בדרך כלל מופיעות בבת אחת. בין רגע הופכת שגרה לסערת רוחות. סיבת ההתפרצות עלולה להיות עניין פעוט: טלפון אחד, ידיעה מטרידה, בשורה פתאומית, פחדים או דאגות. הצד השווה שבכולם – שהנפש הופכת להיות נסערת, אינה מוצאת מנוח. אלו תוצאותיה של מידת הדין.

נו, יאמר אדם: הרי מקובל בידינו שיש עניין של 'בטחון', "השלך על השם יהבך". התשובה היא: זה עצמו תמצית הצרה.

בשעה של טירוף הנפש כל הידיעות פורחות להן. הרוח המתפרצת גדולה בשעתה עד ששום רעיון נפלא לא יכול לה. אדם נסער, איש נבהל – התוכל ליישב דעתו ברעיונות?!

וזו באמת צרתה הגדולה של מידת הדין. בשעה שהיא מתעוררת – גם התרופות עבורה אובדות. בדרך כלל, בכל עניין שבעולם יכול יהודי לגשת לספריו, ללימודיו או לפתוח תהילים ולהתרפק על המזמורים, אך כאשר הנפש סוערת ואינה מוצאת מנוח, הלא גם דרך תורה ותפילה אין.

תחלואיה של הסערה אינם רק בשעת התפרצותה, ההשלכות מלוות גם לאחר מכן. לאחר חלוף הבהלה נותרים הזיכרונות, נוצרים פחדים, מתקבעות דאגות, והאדם אינו מסוגל לשוב אל שגרת יהדותו הבטוחה.

סערת הדינים

מידת הדין היא רוח סערה, אמרנו. ובכן, מי יוכל להשקיט סערה, לנצור את הדין? כוח אחד, חזק ונצחי יש בעולם – מידת הרחמים. רחמים עליונים הנובעים ממקור כל הטוב והחסד, ואת המקום הזה יש לעורר.

התרופה הזו, היחידה במינה – המסוגלת לשכך את סערות חיינו, דורשת השקעה בטוחה – השקעה של מאמצי ריצוי ופיוס מול מי שרחמיו לעולם אינם כלים. פנה אליו, דבר אליו, תעורר על עצמך את רחמיו.

וכאן נתקל היהודי בבעיה. כדי לעורר רחמים יש להתפלל, אך בשעה שהלב סוער ומבולבל מי זה מסוגל לפתוח פה ולהתפלל?!

משיב על כך אבינו יעקב: ראשית כל דעו לכם – תמיד ובכל שעה יש עצה! גם בזמני סער ובתוקף התגברות הדין יש תרופה. אינך מסוגל להתפלל? אל תתפלל, רק פתח פיך, תן לבורא עולם צעקה, תצעק מתוך הלב. ממעמקים. כי אמנם יש תפילה, אך יש תפילה פנימית יותר, בחינת "צעק ליבם" – צעקת הלב.

יעקב אבינו צועד לקראת אחיו, לקראת עשיו. עתידו של עם ישראל כולו: יעקב, בחיר האבות ואיתו ארבעה אמהות והשבטים הקדושים – ולעומתם מתקדמת בדהרה רוח סערה, עשיו איש שעיר וארבע מאות אלופיו.

"וירא יעקב מאוד ויצר לו". זוהי שעת התגברות הדין. איך בולמים את שעטת האסון? עם תנועה קלה – צעקה, תפילה, הרמת עיניים כלפי מעלה. יעקב אבינו מתכונן לקראת הסערה הנוראה בתפילה, דורון ומלחמה. כן, אסור לזלזל בהשתדלות, יש להכין את דרכי הריצוי הפיוס והמלחמה גם כן. אך את הישועה שלך תפעל רק בתפילה, וכשאי אפשר גם את זה, צועקים ודי.

קרקע יציבה

ואז – הישועה מופיעה בבת אחת. הסערה שוכחת והופכת לרוח טובה, אובדן העשתונות נעשה לקרקע יציבה, בהלות מתחוורות ותקוות חדשות נובעות – כך נראית ישועה.

הצדיקים מלמדים אותנו דרך פלאית שכזו, איך להפוך סערה לדממה, איך להיחלץ מבהלה ולשוב אל השלווה. התשובה מוצפנת בעצות פשוטות, ברפואות מתוקות.

בתורה הקדושה מנשבת רוח חיים. זו רוח טובה של שובה ונחת, זו קרקע בטוחה, יציבה וברורה. התורה הקדושה היא מקור הביטחון, השלווה והיציבות. כדי לקבל משם, יש להתחבר – לפתוח פה, לפתוח ספר, להתקשר לכוחם של הצדיקים ולשאוב רוח חיים.

כמו נר אנחנו. הנר דולק על חמצן אך רוח עלולה לכבות אותו; נשמת חייו של נר מסוגלת להתקיים רק על רוח טובה על חמצן של חיים לא של סופה וסער. נר חנוכה הוא אי של שלווה וביטחון בתוך מעמקי סערת הגלות. הוא דולק על שמן – על דעת צלולה. הצדיקים מוזגים בנו את דעתם הנקייה ממלאים בקנקני שכלנו דעת אמיתית בהירה ומאירה ומעלים גם מתוכנו ממש, מתוך המצבים בהם אנו שרויים – להבה של טהרה ובהירות.

חג החנוכה יורד לכל מקום. בחג הזה מבקרת קדושת הצדיקים את כל החולים, בבתיהם. הצדיקים יורדים אלינו, כמו אז, בימי החשמונאים, שנמצאה בתוך סערת הטומאה תמצית חתומה ושמורה של טהרה – כן היום. גם במעמקי גלות הדעת והנפש, עדיין שמורה עבור כל אחד מאיתנו להבה טהורה של יישוב הדעת.

גשו לשם, הדליקו נר.

(עפ"י ליקו"ת סי' ח', ליקו"ה חנוכה ב)