מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד

משפט זה הוא מהמפורסמים ביותר משמו של רבי נחמן, ובהחלט אפשר להבין את האהדה אליו, וכי מי לא רוצה לשמוח? יכול להיות שהעצבות תועדף על פני השמחה? אבל כשחושבים על המשפט ומנסים ליישם אותו למעשה ולא רק תולים אותו כסטיקר, מתעוררות השאלות. תמיד לשמוח? אין זמנים של עצב, כמו שרואים גם בפסוק בקהלת – "עת לשחוק ועת לבכות"? האדם הרי עובר תהפוכות כל ימי חייו, וכי אפשר לתת להם רק גוון אחד מונוטוני של שמחה?

הנה סיפור שהתרחש אצל רבי נחמן: בחתונות של אותם ימים, לפני כמאתיים שנה, המתופף היה גם אחראי מדי פעם לעודד ולהמריץ את הקהל, תוך כדי שהוא צועק "פרייליך, פרייליך!" – "בשמחה, בשמחה!". פעם נקלע רבי נחמן לחתונה בה המתופף היה כנראה עייף, ובין תיפוף וקריאות "בשמחה" המתופף התנמנם. בעל השמחה ראה את המתופף נרדם בעבודה, נתן לו סטירה וציוה עליו: "תתחיל להכות בשמחה!". אותו מתופף בעודו מנומנם התחיל לבכות, המשיך לתופף, ולקרוא: "בשמחה, בשמחה…". רבי נחמן אמר לסובבים אותו: "לקבל סטירה ולהכות בשמחה". ככה צריך אדם להתנהג – היצר הרע מכה אותו בכשלונות ונפילות, והוא ממשיך להכות בתורה ותפילה בשמחה.

ישנה מחשבה שאם שמחים אז לא יכול להיות יותר כאב, והאדם השמח נמצא לרגע בעולם אידאלי ומושלם ולא חסר לו כלום. לפי המחשבה הזאת, מי ששמח כל הזמן חייב להיות תלוש במידה מסוימת מהמציאות. השמחה שלו לא יכולה ללמד משהו למי שנמצא בהתמודדות, בתוך הכאב. אבל זה מה שבא רבי נחמן ללמד: אפשר לשמוח באותו זמן שאתה עצוב וכואב. לקבל מכות ולשמוח. איך זה אפשרי? אלא שהשמחה היא ההימצאות בתוך תהליך. גם כשיש כאב וצער, נשאלת השאלה לאן הדברים מוליכים. הכיוון הוא אל השבירה או שהוא לקראת תיקון? הכאב הוא בסך הכל מרכיב מהדרך, אבל בכל רגע אפשר לקבוע את הדרך – האם יהיה זה כאב שיוליד משהו, או כאב שהיה התחלה של נפילה ודעיכה. בדרך כזאת אפשר לשמוח אפילו באותו רגע שבוכים. עד כדי כך. וכאן החידוש הגדול מונח: לא שהשמחה נתנה איזו תובנה על הכאב עצמו ואז הוא התרכך קצת. הכאב הביא לבכי אמיתי בסיפור של המתופף. אבל הכאב התקיים בתוך מסגרת של שמחה, בתוך אדם שיודע שצריך לשמוח ומבחינה חיצונית ממשיך לנהל את אותו מהלך, ואומר שצריך לשמוח.

כל אדם בשעת צערו צריך להמשיך לנהל את העסק כלפי חוץ באותה צורה של שמחה. מה שהולך אצלו בפנים הוא דבר אחד, אבל ההתנהגות החיצונית שלו היא כשל אדם שמח. הוא ממשיך לעשות, ממשיך להיות כמו שהוא היה עד עכשיו, ממשיך לצחוק על המציאות ולא נכנע לגבוליות שהיא מציגה. אין כאן הצגה או פיצול של האישיות לרובד הפנימי והחיצוני. בטח שאין כאן של התנהגות שמשדרת "עסקים כרגיל", הצגה של איזו תדמית חזקה שלא עוברת משברים וכאבים. הכאב מתבטא כלפי חוץ, אבל בצורה מדויקת שנותנת את המקום האמיתי לכאב, ולא נותנת לו להשתלט על מקומות שלא שייכים אליו, שאותם הוא נוהג להשבית בדרך כלל. המקום האמיתי של הכאב זה בתוך מסגרת של שמחה, כי זאת האמת – הכאב נועד להצמיח ולהביא חיים, זה ייעודו. הכאב מוכרח להיות קשור בקשר הדוק עם השמחה. השמחה היא הרפואה האמיתית לכאב, אבל לא בכך שהיא משכיחה אותו, אלא בכך שהיא מכוונת אותו למקום הנכון. אדם שמסוגל לבכות ו'להכות בשמחה' הוא אדם שנותן ביטוי מדויק לכאב שנמצא בתוך מסגרת ותהליך של שמחה.

הבירור העצמי אותו כל אדם עובר בבירור היחס שבין השמחה והכאב הוא חשוב מאוד. שמחה שמוצגת כניסיון למחוק את הכאב לחלוטין לפעמים תעורר את מלוא ההתנגדות והעצבות תלך ותתגבר. מצד שני, העצב הוא לא פיתרון, וממילא הוא לא ביטוי הרגש הנכון לכאב. מציאת המקום של השמחה ושל הכאב היא הבירור שצריך להיעשות בנידון. המאמין יודע שהמהלך הכללי חייב להוביל לעתיד טוב יותר, ולכן השמחה תתן את עיקר הכובד יחד עם הכאב. זאת האומנות המיוחדת של מי שיודע לתופף ולשמוח תוך כדי הבכי.

רבינו בחיי מתאר בחובות הלבבות את החסיד: "החסיד – צהלתו בפניו ודאגתו בלבו". החסיד דואג על חסרונותיו בעבודת ה', ויש לו צער אמיתי בלב, אבל לעולם לא תוכל לראות את זה על פניו. למה? האם מה שבלב לא אמור להתבטא כלפי חוץ? אלא שכמה חדרים יש בלב, חדר לפנים מחדר. הרגשות הלב המוחשיות הן ביטוי למה שמתרחש בחדרי הלב החיצוניים יותר. עמוק יותר, בחדרים שאדם זוכה שהם ייפתחו לו לעתים רחוקות יותר, נמצאת שמחה גדולה. בגלל שהיא כל כך בפנים היא לא עולה על פני השטח, אבל היא תמיד שם. היא זאת שדואגת שהמסגרת תמיד תישאר, שהמהלך ימשיך לצעוד לאותו כיוון ושלשם גם יוביל הכאב- השמחה.

את כל זה אנחנו לומדים מהקב"ה בעצמו. הגמרא (חגיגה ה ע"א) אומרת שמאז שישראל גלו ומעלתם הושפלה וניטלה על ידי אומות העולם, הקב"ה בוכה במקום שנקרא 'מסתרים'. שואלת הגמרא, והרי נאמר "עוז וחדוה במקומו"? מבארת הגמרא (ע"פ רבינו חננאל) שכל פסוק מדבר על מקום אחר. ב"בתי בראי", הבתים החיצוניים, שם יש בכי, אבל ב"בתי גואי", הבתים הפנימיים, שם תמיד "עוז וחדוה במקומו". אפילו שהבכי נעשה במקום שנקרא "מסתרים", אף על פי כן, יש מקום עוד יותר פנימי, שם השמחה אף פעם לא מתבטלת. זאת השמחה שעומדת ביסודו של העולם, ביסודם של החיים, המאמינה שהכל יגיע אל תכליתו ותיקונו.