כוחה של התורה הקדושה, להחזיר את האדם למוטב ולהאיר את נשמתו, אינו מחמת החכמה הגלויה שבה, אלא מכוח "המאור" שבה, הלא הוא האור הנסתר שלה. "מאור" זה, בא תמיד כשהוא מלובש ונסתר. גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה, מלובש האור בלבושים רבים, כשהטעם לכך הוא: שיוכלו גם הרחוקים והמגושמים לזכות על ידי לימוד תורה במאור הנעלם והנסתר.

שכן, כשם שבחמשה חומשי תורה שבכתב, מסתתרים – מתחת למעטה הסיפורים – רזים עליונים, כך גם התורה שבעל פה, מסתירה בתוכה סודות עד אין שיעור; "וידוע, שבכל דיבור ודיבור של כל בעלי התלמוד יש בהם רזין עילאין; וכמו שכתב בזוהר הקדוש: 'דהא מארי מתניתין, כל תלמודא דילהון על רזין עילאין סידרו להון'; ובפרט בלשון המשניות בעצמן שחיבר רבינו הקדוש ברוח הקודש גבוה ונורא מאד… ובו נעלם ונסתר כל שרשי הדינים וטעמם על פי סוד הנסתר והנעלם" (ליקוטי הלכות, שותפים בקרקע ד, א).

* * *

אך לאט לאט הולך האור ומתגלה, והלבושים מתחלפים; מה שהיה עד היום מלובש, הופך להיות גלוי, ורזים טמירים ביותר מתגלים בלבושים חדשים, כשבכל פעם באים הסודות בלבוש של "סיפורים".

בתחילה הייתה חכמת הקבלה נסתרת ונעלמת לגמרי, בתוך לבושי התורה הנגלית, וכשרצו לשוחח אודותיה, שוחחו בצורה של "סיפורים" (כמובא בהקדמת 'סיפורי מעשיות'), עד אשר הגיעה העת והתגלתה נשמתו של רבי שמעון בר יוחאי, אשר הסיר את לוט הסיפורים מעל חכמת הקבלה, וגילה אותה. לאחריו באו האריז"ל והבעש"ט, שגילו יותר ויותר את אור חכמת הקבלה, והסירו את המעטה מעליה.

גם הסיפורים שסיפר רבה בר בר חנה, ומובאים בגמרא במסכת בבא בתרא – אשר בסיפורים אלה הלביש אור רזי התורה – הלכו ונתגלו במשך הדורות. שכן, על אף שבזמנו של רבה בר בר חנה, היה חייב האור שגילה לבוא כשהוא מלובש בסיפורים, הרי שככל שארכו הימים הולך האור ומתגלה ללא לבושיו. כבר בזוהר הקדוש (ח"ג רכג ע"ב) התחיל רשב"י לגלות מעט מאור אחד מסיפוריו, ולאחר מכן במרוצת הדורות, פירשו גדולי חכמי ישראל – וביניהם: המהרש"א, הגר"א ועוד – מעט מהסודות והרמזים שבסיפורים אלה.

עד אשר הגיע רבינו הקדוש, וגילה בסיפורים אלה, תורות גבוהות ונוראות. "בעת שהתחיל לגלות תורות על מאמרי רבה בר בר חנה, אז סיפר, שרבה בר בר חנה בא אליו ושיחר פניו, ואמר: 'מדוע אינו משים לב להמאמרים שלו?' וביקש אותו על זה שישים לבו עליהם, והוא יגלה לו בהם חידושים נפלאים ונוראים" (חיי מוהר"ן, ה).

* * *

ועתה, באחרית הימים, כאשר כלו כל הקיצים ועדיין לא נושענו, הגיעה העת לגלות את תורתו של משיח בעצמו. וַיחמול ה' על עמו וַישלח לנו מושיע ורב, הלא הוא רבינו הקדוש, אשר הלביש לנו תורה גבוהה זו בלבוש של "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות", להחיותנו ולקיימנו.

"וכבר אמרנו כמה פעמים, שכל מה שאנו מוצאין בהמעשיות, הוא רק רמז בעלמא, פחות מטיפה מן הים. ואפילו במקום שהשם יתברך בעזרנו לכוון האמת, היינו שזה אמת שגם ענין זה נרמז בסוד המעשיות, אבל סוד גוף המעשה בעצם, רחוק ונשגב מאד מדעתנו, כי גאו המים, נחל נובע אשר לא נוכל לעבור בו" (ליקוטי הלכות, תפילה ד, א).

ורק בבוא הגואל, "אז יפשוט הקדוש ברוך הוא את לבושיו, וימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ויתגלה פנימיות התורה" (ליקוטי מוהר"ן, לג). או אז לא יצטרכו עוד להלביש את התורה בסיפורים, אמן.