לפעמים יש משהו קצת מייאש במושג "התחזקות". כל התורה יכולה להיות גם סם חיים וגם סם מוות. סם המוות שבהתחזקות הוא המחשבה שיש מסר שנמצא בבסיס שלה, שאומר: אתה מקולקל. המערכת שלך לא עובדת, ואתה צריך להחליף אותה במשהו אחר. כשזאת נקודת המוצא, קשה לאזור כוחות לעבוד נגד עצמך.

כבר חז"ל אמרו: "אין מחזקין אלא למחוזקין" (במדבר רבה, ז). אי אפשר להוציא מהבוץ את מי שלא מנסה לצאת בעצמו. אבל מה עושים והבוץ כל כך מטביע, ואתה לא מוצא את עצמך מפעיל כוח לצאת ממנו? המחשבה שהפתרון תמיד נמצא מחוץ למקום שלך מעציבה. והרי התורה אמרה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד".

אז בוודאי – אין לצפות לכך שדברים ייפתרו מאליהם. אבל רבי נחמן אומר, שברגע שמפעילים כוח, אפשר להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותנו – אפילו באכזבה בעצמה. הכל נמצא במקום הזה ממש.

"כבר מבואר, שאין שום יאוש בעולם כלל. ובזה בעצמו שהוא רואה את עצמו רחוק מאוד מהשם יתברך בתכלית הרחוק, בזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו, מאחר שעל כל פנים הוא יודע שהוא רחוק, כי היה אפשר שיהיה רחוק כל כך עד שלא ידע כלל שהוא רחוק. ומאחר שעל כל פנים הוא יודע גדל ריחוקו אף על פי שבאמת הוא כן, אף על פי כן זה בעצמו הוא חשוב אצל השם יתברך, מה שעל כל פנים הוא יודע ריחוקו, ועל ידי זה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל מה שיוכל" (משיבת נפש, אות מ).

כשמשהו תופס אותנו כל כך חזק, זה סימן שהוא אמיתי. זה המקום בו אנחנו נמצאים. יהיה זה שקר לנסות להעמיד פנים כאילו אנחנו יכולים להרגיש הרגשות אחרות. התחזקות אמתית היא כזאת שיוצאת מהמקום המדויק שלנו. אם המקום הזה הוא תחושת ריחוק גדולה מאוד מה', 'בתכלית הריחוק', אז זה המקום שלנו. "בזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו". אל תסתכל לשום מקום אחר. פה, אומר רבי נחמן, נמצאים חיים. פה ה' מתגלה אליך.

איך זה יתכן? איך אפשר להגיד שהריחוק הזה הוא קירבה לה'? רבי נחמן מסביר זאת בתוך דבריו, אבל לפני נתינת ההסבר ראוי להקדים: זאת שאלה טובה, אבל לא קושיה. נקודת הבסיס היא שה' מתגלה אלינו בכל מקום, וכל מקום הוא חלק מחיינו. אם החיים נותנים תחושה מאוד מסוימת, אין טעם להכחיש אותם. ההכחשה, כאילו אין ירידה, כאילו אני באמת קרוב לה', היא זאת שהופכת את ההתחזקות לדבר המייאש; למחשבה שכאילו יש מקום אבוד ועצוב, וצריך לברוח ממנו כמה שיותר מהר. והרי אנחנו יודעים שהבריחה ממנו היא לעתים לא יותר מדמיון, וקרקע המציאות חובטת בנו שוב ושוב. לא כן- יש כאן לימוד, יש כאן מסר. יש כאן התגלות של ה'. אם אנחנו לא מבינים, איך המקום הזה קשור לה', אנחנו לא צריכים לחפש את ההסברים, אלא רק להעמיק ולהגדיל את האמונה, שהיא בחינת "כוח הצומח" (ליקו"מ קנה) – כוח שגדל מהקרקע, בעל יכולת השתנות וצמיחה והתפתחות, המסוגל לגלות עומקים חדשים של קרבת אלוקים.

ומהו ההסבר? רבי נחמן אומר שאם אתה יודע שאתה רחוק- אתה קרוב. מי שרחוק באמת לא מרגיש כלום. מהו אות סוד של ה'איפכא מסתברא' היהודי, שמסוגל להפוך את המציאות? קל להבין כשאומרים שיש נתונים נוספים שלא נלקחו בחשבון. אבל איך אפשר לומר שההפך הוא הנכון?

ההתהפכות נמצאת כשמחפשים את ה' מהמקום המדויק שלנו. "בזה בעצמו". הקרקע, שהיא מיסוד העפר, המבטא את העצלות והעצבות הדוממים, היא בעלת תכונה נוספת: יכולת הגידול וההצמחה. תחושת הריקנות והריחוק, כשהיא מנותבת אל ה', הופכת לדרישה אליו. כל עוד לא מתחזקים – לא פונים אל ה', אלא מנסים להזיז את עצמנו בכוח לכל מיני מקומות שאנחנו לא באמת נמצאים שם – הבעיה נשארת על תילה. ברגע שמתחזקים, מוכנים להכיר ש"מה נורא המקום הזה", המקום הזה ממש, החיסרון הכי גדול הופך למקום בו ה' יכול להתגלות בו. ה', מקומו של עולם, נמצא בתוך המקום של האדם. "בזה בעצמו".

העצלות, שלא מוכנה באמת להשתנות ולפגוש את ה', מציירת את ההתחזקות ככזאת שנמצאת במקום אחר. ככזאת שגם תפתור את כל הבעיות והכל יהפוך לוורוד. אבל שמחה אמתית היא כזאת שמהפכת את היגון לשמחה (ליקו"מ ב, כד). עצלות קדושה גם כן לא מוכנה להשתנות; היא לא מוכנה להכיר בזה שה' נמצא במקום אחר. הוא נמצא כאן – וזה מה שיוביל את ההשתנות. אבל הפעם תהיה זאת השתנות אחרת לגמרי, שנולדת מתוך הקרקע, והיא מאוד שורשית. "ותשלך אמת ארצה", לגדול ולצמוח.

רבי נחמן אומר: "ראוי לו להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל מה שיוכל". זה לא שפתאום נגלה שהכל טוב ושאנחנו כל כך קרובים לה', ושבכלל טעינו. לא- נגלה שתחושת הריחוק היא גם קירבה אליו. במסגרת הזאת לא נוכל לעשות ולפעול כמו אדם שנמצא בקרבת אלוקים בעצמה. "לחזק את עצמו בכל מה שיוכל"- אנחנו מוכרחים לפעול ככל שנוכל לעשות, בתוך המסגרת של המקום בו אנחנו נמצאים. ודווקא ההבנה הזאת, שמכירה במגבלות של המקום שלנו, היא זאת שנותנת את הרקע לכל מעשה קטן שנעשה: צימאון עמוק לה' מקצות הארץ.