יש רשעים שאסור לקרב אותם – מלמד אותנו רבינו – ואפילו משה רבינו, כשקירב אותם נפל ממדרגתו. מה פשר הדבר? הרי תמיד לימדו אותנו שהצדיק יכול לקרב גם את הנשמות הפגומות ביותר – ולפתע אנו מגלים סוג נשמות שאותן אסור ומסוכן לקרב. מה אם כן יהיה תיקונן של אותן נשמות? ואולי גם אנחנו מאותם נשמות?…

ההסבר הוא – אומר מוהרנ"ת – גם את הנשמות הללו מותר וצריך לקרב, וגם הן יבואו על תיקונן. אלא שכדי לקרב אותן, חייבים המון סבלנות; וכשמנסים לקרב אותן בחיפזון ומתוך דחיקת השעה, הדבר מסוכן גם להן וגם לזה שמקרב אותן.

"כי יש רשעים שהם משוקעים בתאוותם ובמחשבותם הרעות כל כך, והם רחוקים כל כך, עד שאי אפשר בשום שכל ובשום כח לקרבם לה' יתברך; ואי אפשר לקרבם, כי אם על ידי רחמים ותחנונים, שהוא בחינת אריכות אפיים. כי ה' יתברך מאריך אף לרשעים כדי שישובו, וצריך הצדיק שיאחז גם כן בבחינה זו של אריכות אפיים. ובבחינה זו של 'אריכות אפיים' של הצדיק, כלול מה שצריך הצדיק שלא יהיה דוחק את השעה בשום דבר, רק יאריך אפו על כל דבר, וימתין הרבה לרחמיו המרובים בלי שיעור" (ליקוטי הלכות, דברים הנוהגים בסעודה ד, ב).

גם כשהחיפזון של הצדיק לקרב אותם נובע מרצון קדוש וטהור, מתשוקה עצומה לקרב את כל בני העולם להשם יתברך – גם אז החיפזון לא רצוי, ודחיקת השעה רק מזיקה. "כי אף על פי שכוונת הצדיק בודאי לטובה, שרוצה רק למלאות רצון ה' יתברך, ומחמת זה הוא בהול מאד בהדבר שחפץ, מחמת שיודע שהוא רצונו יתברך – אף על פי כן אסור לדחוק את השעה, כי צריכין להיות בקי בעניין זה מאד, שזהו בחינת 'בקי ברצוא ושוב'. כי צריכין לרוץ מאד מאד לעשות רצונו יתברך, אבל אף על פי כן צריך שיהיה לו אריכות אפים לבלי לדחוק את השעה, רק ימתין לישועת השם" (שם).

שכן, גם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אינו ממהר לקרב את אותם רשעים, ומסובב איתם סיבובים ארוכים, עד שהם מתקרבים. שהרי "בעניין התקרבות רחוקים כאלו, ה' יתברך בעצמו כביכול, צריך לחשוב מחשבות ותחבולות איך לקרבם, כמו שכתוב 'וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח'. ומאחר שה' יתברך צריך לחשוב מחשבות על זה, בוודאי אין הדבר בא בנקל" (שם).

■ ■ ■

וזה מה שקורה בעצם אתנו. גם רבינו הקדוש וגם אנחנו רוצים בכל לב, שנתקרב לה' תוך יום אחד, וכך אכן ראוי להיות. אך לפעמים נמשך מהלך ההיטהרות וההתקרבות זמן רב, והצדיק וגם אנחנו אמורים להתאזר בסבלנות ולהתקדם בעקשנות צעד אחר צעד.

אין הכי נמי, רבינו שבור מאד מההתמהמהות שלנו; ופעם אחת אף אמר: "הלא שיברו אותנו כחרס הנשבר. הלא הייתי סבור שאתם כולכם תהיו צדיקים, צדיקים גדולים, עם שכל כזה שבכמה דורות לא היה שכל כזה, ועתה שיברו אותנו כחרס הנשבר" (חיי מוהר"ן, רכח). אך מאידך, הוא אינו דוחק את השעה; הוא מפציר בנו להמשיך הלאה בעקשנות וססבלנות, גם אם אין אנו מצליחים לזוז יותר מכחוט השערה.

ומדוע? כי יש הרבה רפש ולכלוך במוח ובלב, וצריכים המון עקשנות וסבלנות עד שמתנקים מהם. שכן, "היה אפשר להוציא הפסולת והרפש מיד מהאנשים שהיו בגשמיות מתחילה ונתקרבו להשם יתברך, אך מה יהיה – אם יהיה מוציא הרפש, יוציא הרפש עם המוח, מאחר שמעורב הכל יחד. על כן, ההכרח להיות מתון, עד שיזדכך מעט מעט" (שיחות הר"ן, עט).