רבינו גילה עצות נפלאות אשר בכוחן להפוך את נפש האדם מן הקצה אל הקצה. וכך אמר: "הפחוּת שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד" (חיי מוהר"ן, שיד).

ניקח לדוגמה, התבודדות, הרי בגשמיות, כגון בחולה סופני רח"ל, מרעישים עולמות בתפילות וצעקות לה' שירפאהו, כי אנו מאמינים שברגע אחד יכול הכל להשתנות, אם כן, מדוע לא נאמין כך גם ברוחניות?

הסיבות לזה הינן שתיים שהם אחת: אנו מסתפקים במה שיש לנו, ואיננו מאמינים די בכוח הצדיק. כלומר, אנו חושבים כי לכל מה שהשגנו הגענו בכוחנו-אנו, ואנו מסתפקים בזה; ומה שאנו מתפללים שה' יעזרנו בכוח הצדיק, הוא רק כדי שיצליח עוד קצת.

דרך משל: אדם בינוני הקובע עתים לתורה ואף מתפלל בכוונה ובמתינות, ועובד את ה' כפי יכולתו, תוכן תפילותיו הוא בדרך כלל, שיזכה להתפלל מעט יותר בכוונה, שיזכה ללמוד קצת יותר באיכות, שיזכה לעבוד את ה' מעט יותר וכן הלאה. וזאת מחמת שהוא מדמה לעצמו כי לכל מה שהגיע עד כאן זכה בכוחות עצמו. אמנם אין הוא מתכחש שכל אחד נצרך לסיוע, לכן הוא מבקש מהצדיק שיפעל אצל השי"ת בעבורו שיעזרהו, ואף יזכה להתעלות מעט.

אולם, אם היה האדם מאמין באמת כי כל מה שכבר זכה להגיע הוא רק בכוח הצדיק המסתכל עליו להטיב אחריתו, והוא העומד לו לעזרה ומליץ עליו לפני השי"ת שיעזרהו על דבר כבוד שמו – הרי היה מבקש שיזכה להגיע לתכלית השלימות בלי שום הסתפקות, שיזכה לישב כל ימי חייו באהלי תורה ולא יזוז משם לעולמים, ושיזכה להכניס כל כוחו בתפילה ולהתפלל כמו העובדים בדורות הקודמים.

שכן בכוחות עצמנו היינו נופלים מיד, ורק בכוח הצדיק יש לנו יכולת להחזיק מעמד. אם כן לא נתפשר! לא נסתפק במועט! הבה נתחיל להאמין ולבקש שנזכה להגיע לתכלית הנרצה, ולהשלים את תפקידנו בזה העולם.

כוח זה מתגלה בפורים, כמו שאמר רבינו (ליקו"מ ח"ב עד): "ועכשיו כל ההתחלות מפורים"; עכשיו ברגע זה יכול כל מי שרוצה – להשתנות מן הקצה אל הקצה.

וכך אנו מוצאים בתפילתו של מוהרנ"ת לפורים המיוסדת על תורה זו (ליקוטי תפילת ח"ב, לז): "מה אומר לפניך יושב מרום, ומה אספר לפניך שוכן שחקים, אם אחרי כל הנסים והנפלאות האלה אני בעצמי רודף את עצמי יותר מכל השונאים… ותמהר להושיעני ולגאלני ממני בעצמי…" ובקטע שלאחריו: "ואזכה בכח הצדיקים לגרש ולבטל ממני ומכל ישראל קליפת המן עמלק".

כי כך המידה, קודם יש לזעוק הצילני ממני בעצמי, ומיד אחר כך ניתן להשתנות ללטובה מההיפך אל ההיפך.