בדורנו, אין כמעט מי שלא יודע על חומרת עוון לשון הרע. מאז ירד החפץ חיים לעולם, חדרה חומרת עוון זה לתודעה, ורבים וטובים אף קבעו לימוד יומי בהלכות שמירת הלשון, אשרי להם!

כל מי שרואה מעט את דברי חז"ל על חומרת עוון זה, עומד נדהם. די לנו בציטוטים בודדים מספר המידות, ערך "לשון הרע", להזדעזע ולהבין מרחוק עד כמה חמור עוון זה:

"המספר לשון הרע, הקדוש ברוך הוא אומר לשר של גיהנם, אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה" (ספר המידות, לשון הרע א); "על ידי לשון הרע מגדיל עוונותיו כנגד שלש עבירות" (שם, ב); "על ידי לשון הרע אין מקבל פני השכינה" (שם, טז); "המספר בלשון הרע והמקבלו, ראוי להשליכו לכלבים" (שם, יז); "על ידי לשון הרע נגעים באים עליו, ומגדיל עוונות עד לשמים, וראוי לסקלו באבן" (שם, יט). וכן הלאה.

אך, אם לא די לנו בכל העונשים הקשים המגיעים לזה שמדבר לשון הרע על חברו, מתגלה לנו בתורה זו פן נוסף בחומרת עוון זה; לא עונש נוסף בגיהנם, אלא עונש רוחני מפחיד, פה בעולם הזה. עונש שאף אחד לא מאחל לעצמו:

מי שמדבר לשון הרע, מגביר את כח הדמיון הבהמי שבתוכו, ובכך הוא הורג את הלב שלו, ושוכח מהתכלית!

וכך מסכם זאת מוהרנ"ת:

"על ידי לשון הרע מתגבר הכח המדמה, כי על ידי לשון הרע מסתלק ממנו הדעת ונופל מאהבת השם יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות שהם כל התאוות, שכולם באים מכח המדמה שהיא כח הבהמיות שמתגבר ביותר על ידי לשון הרע. ועל ידי זה נפגם הזיכרון ונופל לשכחה שהיא מיתת הלב, שמת לבו בקרבו ואינו משים על לבו לזכור בכל יום בעלמא דאתי ששם עיקר החיות לנצח. והוא בחייו חשוב כמת, מאחר שאינו משים על לבו לזכור תכליתו הנצחי בכל יום" (ליקוטי עצות, דיבור י).

וכי יש משהו גרוע מזה?!

* * *

עומק הדבר – מדוע 'לשון הרע' מגביר את הדמיון – מובן על פי קשרי התורה:

בתחילת התורה מדבר רבינו על כך שעל האדם לדבק את מחשבתו בעולם הבא, ולזכור תמיד את התכלית. כשזיכרון זה הוא גם בכלליות; לזכור באופן כללי שיש תכלית, ושהעולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, וגם בפרטיות; לראות בכל דבר את הרמזים שה' מרמז לו בכל מחשבה דיבור ומעשה. שכן, כל הבריאה כולה אינה אלא לבוש שמסתיר מתחתו את האור האינסופי של השם יתברך.

נמצא אם כן, שהזיכרון בתכלית ושבירת הדמיון, פירושו: לחדור לתוך הרובד הפנימי של הבריאה! לא להישאר במעטפה החיצונית והדמיונית של הבריאה, רק להידבק באור האלוקי שמסתתר תחתיה.

ומה שהכי סותר לכך, הוא: לשון הרע! שכן, כל יהודי הוא חלק אלו-ה ממעל, נשמה טהורה וקדושה שירדה מרום גבהי מרומים. וכשהאדם פוער פיו לדבר ברעת זולתו, הרי הוא מגלה עד כמה הוא שופט את זולתו כפי מראהו ומעשיו החיצוניים, ואינו משכיל לחדור לתוך הרובד הפנימי והאלוקי, אשר שם כולו טוב.

וכך אמר מוהרנ"ת – אותו צדיק וקדוש, ששבר לגמרי את הדמיון הבהמי, וזכה לחדור ולהתחבר אל האלקות הנסתרת שבכל יהודי:

"לעניין האמונה בכל אחד מישראל אפילו באותם שאין נראים לעיניים ככשרים, אמר בזה הלשון (בתרגום מאידיש): מי מדבר אם איני שומע ממנו כלום, בוודאי יש לי אמונה בו. אך אפילו יותר מזה; אפילו אם אני שומע מפיו שהוא מדבר רע מאד, אני מאמין באמונה שלימה שרק עם הפה הוא מדבר כך, בלבו הוא חושב אחרת'. כי עצם הנקודה שבפנימית דפנימיות הלב של כל אחד מישראל, מים רבים ועזים לא יוכלו לכבותה, אף אם יעבור עליה מה שיעבור" (כוכבי אור, לה).

ומי שמאמין בפנימיות הטוב שבכל יהודי, ולא נסחף לדבר על הרע הדמיוני שמקיף אותו. יכול גם להתחבר לאלקות שבבריאה, ולא להישאר 'תקוע' בדמיון החיצוני…