החכמה לא להיות 'חכם'

יצר הרע, אוי הצר הצורר הזה היושב בין מפתחי הלב, מסית ומפתה, מחליש וממוטט, מרחיק ומפיל. כולנו כאובים ודוויים מן התוצאות ההרסניות שלו.

אך דומה שמעטים עומדים על תחילת דרכו בלב האדם. אנחנו רק מרגישים אותו כאשר החבלים העבים שלו כבר כופתים אותנו. אולם, אין אנו שמים לב בשעה שהוא מתחיל לטוות סביבנו את אותם קורי עכביש שמוסיפים מדי פעם להתעבות עד כדי עבותות עבים שאינם ניתקים.

ההתחלה שלו כל כך עדינה ובלתי מורגשת, אין לה אפילו ריח של עבירה או של תאווה גשמית. רק צדיקים אמיתיים יידעו להצביע על הנקודה הדקה הזאת כמקור וסיבת הרֶשַע.

וכך מגלה לנו רבינו הקדוש: יצר הטוב נקרא "מסכן וחכם" (קהלת ד), שכן אדם שיצר הטוב שולט בו מחזיק את עצמו לעני ודל שאין לו חכמה עצמית, כי אם מה שהוא לומד ומקבל מן התורה; הוא חש את עצמו מסכן ועני, לעומת החכמה העליונה, ולכן הוא תמיד צמא ומשתוקק ללמוד ולקבל חכמה.

לעומת זאת, יצר הרע מכונה "מלך זקן וכסיל" (שם), שכן מי שיצר הרע שולט בו מואס בחכמה ובשכל. זוהי הרי מהותו של כסיל, כדברי שלמה המלך (משלי יח): "לא יחפץ כסיל בתבונה"; הוא חש את עצמו חכם מחוכם, הוא כבר לא צריך ללמוד מאף אחד, הוא סומך במאת האחוזים על מה שהוא חש ומרגיש…

* * *

אלפי מאורעות קטנים וגדולים, חשובים פחות וחשובים יותר, קורים סביבנו בכל יום. כל אחד מהמאורעות טומן בחוּבו כוח כפול: המאורע יכול לקרב אותנו יותר לאמונה בה', לפתוח לנו שער שנכיר יותר את טובתו של בורא העולם ונראה את השגחתו ואת רצונו – ומאורע זה עצמו יכול לגרום לנו טיפשות, עצבות, השתקעות בהבלי העולם ולשאר מרעין בישין.

המאורעות עצמם לא יכולים להטות אותנו לשום צד, לולא בחירתנו איך להביט עליהם. צורת ההסתכלות של האדם תלויה בנקודה דקה ונעלמת זו: האם הוא פתוח ללמוד ולקבל מפי הצדיקים מה ואיך מסתכלים על כל דבר, או שהוא מואס בלימוד הזה? האם הוא חש עצמו קטן וטיפש מול התורה, או שהוא גם מחשיב את עצמו למבין ופרשן שמטיב לעמוד על מהותם של דברים?

דבר רגיל הוא לשמוע מפי בני אדם ביטויים כגון אלו: 'אני מרגיש אומלל'; 'אני חש מובס'; 'הללו יודעים לעשות חיים, אני מקנא בהם'… התחושות וההרגשות האלה מובילות וקובעות, הן סותמות את הדרך להסתכלות האמיתית על כל המאורעות – ומשם ואילך הדרך פתוחה לכל מה שיצר הרע רוצה לפעול.

אבל הכל מתחיל מן התולעת הזעירה הזאת שמקורה בגאווה מטופשת, האומרת לאדם, שהוא כבר לא צריך ללמוד ושהוא יכול לסמוך על עצמו. שם, בחוט הדקיק הזה, מתחילה להירקם תוכניתו המרה של השטן.

* * *

יעקב ועֵשָֹו מגלמים את מלחמת הטוב והרע. כבר במעי אמם התרוצצו הבנים ובקשו לנצח זה את זה במלחמה הנצחית הזאת שבין מלכות הקדושה לזו של הטומאה.

אך כלפי חוץ לא נראה דבר. הם נולדו כתאומים וגדלו יחד. "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם" (רש"י בראשית כה-כז) – עד שנפרדה דרכם.

אך התורה מלמדת אותנו איך זה התחיל: תכונתו העיקרית של יעקב היתה "איש תם יושב אהלים"; הוא אהב ללמוד ולהחכים, הוא חש את עצמו קטן ודל מול חכמת הבורא, ורצה תמיד לשמוע מה בפי התורה. לעומתו עשו, היה "איש יודע ציד" -"חריף לרמות" (רש"י שם); הוא סמך על חריפותו הטבעית. בגאוותו הרגיש שהוא זה שיכול לפרש ולהחכים את הכל, ולכן ביזה את ה'בכורה' כשהכוונה בעיקר ל"ראשית חכמה".

* * *

זוהי הוראה לדורות.

מי שרוצה להתקרב לקדושה, חייב לעקור מתוכו את שיגעון הגדלות הזה שאומר לו כי הוא מבין ויודע מה שהוא רואה. הוא חייב להבין שהוא כמו עיוור המגשש בחושך, ולחקוק בלבו כלי קיבול לחכמה. לשמוע ולציית.

זה שורש כוחו של יצר הטוב המביא לכל טוב.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, א)