לא יודעים כלום!
ה׳ באדר א׳ תשע״ט
"אם היה יודע האדם כל מה שנעשה עמו בכל עת, והיכן הוא עומד ואוחז בכל עת, ואיך גם עתה יקר בעיני השם יתברך מאד מאד כל תנועה טובה שנמצא בו, בוודאי היו הכל רודפים בכל כוחם להשם יתברך, והיו כולם צדיקים"
"השם יתברך גדול מאד, ואין יודעים כלל" – אמר רבינו הקדוש, בדרכו מהעיירה ברסלב לאומן (חיי מוהר"ן, סז) – ובכך חסך לנו סבל רב: לא יודעים כלום, וחסל!
חבל על ייסורי הנפש המיותרים; חבל להתאמץ ולנסות להבין משהו בדרכי ה', ממילא אין סיכוי להבין… "כי לגדולת הבורא יתברך אין שיעור, כי נעשים דברים נוראים בעולם, נפלאים ונוראים מאד, ואין יודעים כלל" (שיחות הר"ן, ג). חבל על כל רגע מיותר של תהיות ובלבולים, שכן "לו יחיה גבר שנין אלפין לא ייעול גבורתך בחושבניא" (רבי ישראל נג'ארה, בשירו הידוע "י-ה ריבון"). כך שכל ניסיון להבין את דרכי ה', הוא טיפשי וחסר-סיכוי.
אפילו משה רבינו, כשהתגלה אליו ה' מתוך הסנה – עמד ביראה ובושה, "וַיַסְתֵּר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים". ואם הוא ירא מהביט אל האלקים, מה נאמר אנחנו? גם אם אנחנו למדנים ומקובלים גדולים, ראוי לנו להתמלא ביראה ובושה, ולזכור שאין אנו יודעים כלל, ולא לנסות להבין מה שאסור ואין לנו סיכוי להבין.
"כי העיקר להמשיך עליו יראה, עד שיהיה לו יראה ופחד ובושה לחקור בדעתו המגושם במה שאין לו רשות. כי אפילו הצדיק הגדול בעצמו, בחינת משה, מצמצם מוחו מחמת יראה ואינו מביט בהשגת אלוקות למעלה ממדרגתו שעומד בו עתה, שזהו בחינת ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים" (ליקוטי הלכות, גיטין ד, ד).
* * *
העצבות והעייפות הנפשית, נובעים גם כן מקושיות; אנחנו מנסים להבין מה קורה אתנו, והפרשנויות הקודרות והמעוותות שלנו על מצבנו הרוחני, ממררות לנו את החיים.
"כי כל הבלבולים של כל אדם, הם מחמת שמצד אחד הוא מתאווה לכל התאוות, ומאידך הוא רוצה לדעת ולהבין הכל בשכלו המגושם, ובכל פעם קשה לו כמה קושיות על השם יתברך ועל הצדיקים. ואפילו אם קשה לו קושיות על עצמו גם זה אינו טוב, כי גם זה מעשי בעל דבר שמחליש דעתו על ידי הקושיות שקשה לו על עצמו: איך אתה רוצה להתפלל בכוונה והתלהבות? והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך? וכיוצא בזה בלבולים הרבה בלי שיעור.
"וכל זה נמשך מזוהמת הנחש שמבלבל דעת האדם שרוצה להבין הכל, כי באמת אין אנו יודעים כלל, ואפילו שלמה המלך עליו השלום, אמר 'כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי', וכן בתהלים אמר 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך'. מכל שכן אלף אלפים וריבי רבבות קל וחומר, אנשים פשוטים בפרט בדורות הללו. והכלל, שאין האדם יודע כלל, רק צריך להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת השם, וכל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, ואז טוב לך לעולם, וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והנצחי בזה ובבא" (משיבת נפש, ס).
אסור לנו להסתבך; חייבים להשליך את הפרשנויות האישיות, ולהתחדש בעבודת ה' בתמימות. "ותיכף כשבאין עליו קושיות, ואפילו כשקשה לו על עצמו, שהוא פגום כל כך ורחוק כל כך מקדושת התורה, אזי תיכף צריך לברוח מכל אלו הקושיות ולשתוק במחשבתו, ולקיים 'סייג לחכמה שתיקה'. רק להתגבר בכל פעם לחטוף איזה נקודות טובות, כל מה שיוכל, תורה ומצוות ובפרט תפילה ותחנונים ושיחה לפני קונו, ולבלי להסתכל על כל מה שעובר עליו. כי אין יודעין כלל, רק לקיים כמו שציוונו רבותינו זכרונם לברכה שאין שום ייאוש בעולם כלל, כי לגדולתו אין חקר" (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים לסעודה ו, ס).
שכן, לאמיתו של דבר, אילו היה האדם יודע מה מצבו הרוחני האמתי כעת, לא היה נופל בדעתו לעולם. "כי אם היה יודע האדם כל מה שנעשה עמו בכל עת, והיכן הוא עומד ואוחז בכל עת, ואיך גם עתה יקר בעיני השם יתברך מאד מאד כל תנועה טובה שנמצא בו, בוודאי היו הכל רודפים בכל כוחם להשם יתברך, והיו הכל צדיקים. אך עיקר הניסיון והבחירה הוא על ידי העלם הידיעה.
"אבל החפץ באמת לחוס על תכליתו הנצחי, ראוי להתחזק על ידי זה בעצמו, ולידע ולהבין על כל פנים שאינו יודע כלל, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך. ומי יודע כמה יקר בעיניו תנועותיך הטובים, ודווקא על ידי זה שהוא רחוק כל כך, על ידי זה דווקא יקרים בעיניו כל תנועה והעתקה טובה אפילו כחוט השערה. בפרט שכבר גילה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה מזה הרבה, ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד" (עלים לתרופה).
