ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > לא המדרש עיקר אלא המעשה

לא המדרש עיקר אלא המעשה

י״ט במרחשון תש״פ

יושב אדם ולומד שגם הנקודה הקטנה ביותר בעבודת ה' צריכה להחיות ולשמח – לא לשים לב לרע ולחושך ולנסיגות שמסביב אלא להתאחד עם הנקודה הטובה בלבד – ובלימוד זה עצמו הוא שבור על שלא זכה לשלימות המדומה שלו בהבנת הלימוד. האם הוא לא יודע לחבר אחד ועוד אחד?! עבודת השם להלכה ולמעשה

'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'?! – שואל החברותא בלשון מבודחת – 'מדוע נפלו פניך?!'. כבר חודשים ארוכים הם לומדים יחד בכולל חצות לילה, נהנים יחד לבלות בתורה ועבודה, הם עמלים ב'תורה הזמנית' בעיון בסוגיית 'אזמרה' (ליקוטי מוהר"ן, רפב), שם מבאר רבינו הקדוש להלכה ולמעשה את דרך השמחה בכל נקודה טובה שנשארה לאדם, והלילה הוא יושב משום מה בפנים נפולות וחתומות, נראה שמשהו כבד מעיק עליו. לאחר שעה ארוכה בה הוא מנסה לדובבו ולחזקו נענה החברותא ואומר: "אני מרגיש אפס מאופס, יש פה אברכים בעלי השגה. הם מדברים בכאלה הרגשות והבנות ב'תורה' הזאת. ואני לעומתם רק חוזר שוב ושוב על הדברים ו'סתם' מבין את פשוטם של דברים…".

כמה זה אחד ועוד אחד…

פלא והפלא! יושב אדם ולומד את העצה אמיתית וההשקפה הבהירה שגם הנקודה הקטנה ביותר בעבודת ה' צריכה להחיות ולשמח – לא לשים לב לרע ולחושך ולנסיגות שמסביב אלא להתאחד עם הנקודה הטובה בלבד – ובלימוד זה עצמו הוא שבור על שלא זכה לשלימות המדומה שלו בהבנת הלימוד. האם הוא באמת טיפש?! הוא לא יודע לחבר אחד ועוד אחד?!

להלכה ולמעשה

מסתבר שאין זו סתם טפשות, אלא עומק העצה הרעה של היצר העכור: לנתק בין עולם הלימוד לעולם העשיה. 'לימוד' לחוד ו'מעשה' לחוד. בלי להרגיש אפילו סתירה פנימית. האדם מסיים את הלימוד ואומר לעצמו: 'עד כאן למדנו להלכה, ועכשיו נחזור לעניינינו למעשה'…

* * *

למדת משהו? זה מכוון גם אליך!

דורנו שטוף בעלונים ופרסומים תורניים למכביר, מדי שבת בשבתו יוצאים לאור המון ליקוטים ערוכים על סדר הפרשה, בהם בלולים דברי מוסר וחסידות, הגות ומחשבה, סיפורי צדיקים ורעיונות מופלאים. ואף על פי כן, לא תמיד זוכרים את הדבר הפשוט: שכל הפנינים הנפלאים והחשובים המובאים שם אמורים גם בך ומתייחסים בפשטות גם אליך, עכשיו ועתה, להלכה ולמעשה!

אין זה חזיון מוזר לראות אדם היושב באמצע 'קדיש' ומעיין בנחת בעלון המוקדש להחדרת גדולת מעלת עניית 'אמן' ו'אמן יהא שמיה רבא'… או אחד שיושב בבית הכנסת כאשר בניו כשתילי זיתים סביבו, ובאמצע התפילה מתבונן בעומק במאמר חינוכי ערוך בטוב טעם איך להנחיל מתיקות התפילה לבניו… הוא אפילו לא חש סתירה; עכשיו הוא רק 'לומד' את הענין, זה לא קשור לעולם המעשה.

"אם ירא שמים הוא – נעשה חרד לשמור ולעשות!"

זהו נסיון דורנו. בעקבתא דמשיחא נלחם עמלק פנים בפנים, ומקלקל את היראה והתמימות שהם הם עיקר הגורמים לקבל כל דבר שלומדים בפשיטות למעשה. כשיש לאדם יראת שמים הוא מקבל את הדברים שלומד באימה ובכובד ראש ובתמימות כמפי הגבורה (ראה 'חכמה ותבונה' יא, א), "אם ירא שמים הוא, נעשה חרד לשמור ולעשות, ואם לאו אינו חש לתורתו" (רש"י, שבת לא ע"ב). ועמלק מקרר את היראה ומכניס חכמות, באמרו: 'לימוד' לחוד ו'למעשה' לחוד.

אין לשער את הנזק העצום שהרגל כזה גורם בחינוך האדם לתורה ומצוות. כל תקוותינו היא הרי על ידי התורה שתאיר לנו את הדרך הישרה שנלך בה, אך כשזו נהפכת רק לאמירה יפה שאינה מחייבת חלילה, אין בידינו עוד את הכלי שיביא אותנו אל האמת והטוב.

"עיקר כוונתי הוא רק על המעשה"

חז"ל החמירו מאד במי ש"לומד שלא לעשות", ואמרו עליו "נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם ולא נברא" (ירושלמי שבת ז.). וכך כותבים תלמידי מוהרנ"ת על רבם הקדוש: "הקפיד מאד על בני אדם שהתפלאו מאד על נפלאות החידושים הכתובים בספריו הקדושים ואמר להם: זהו החסרון שלכם, שאתם סוברים שכוונתי על החידוש והדרוש, אבל עיקר כוונתי הוא רק על המעשה, כמו שאמרו חז"ל: לא המדרש עיקר אלא המעשה".

רבי נתן – מקור אהבת ישראל וההתחזקות – הקפיד מאד! משמע שאין זו סתם חריגה, אלא קרה כאן משהו נורא. כשמישהו מתפעל מהחידוש, הוא עלול לאבד את העיקר! יושב כאן מורה דרך ומראה לאדם נתיב הצלה ביער עבות מלא חיות טורפות, והפתי נהנה ליופי ההסבר, ואינו תופס כי המדובר הוא בהצלת חייו.

אין הכוונה שמיד שכשלומדים משהו, מוכנים כבר מיד למלא ולעשות בפועל ובשלמות את כל מה שנלמד. אך זה לפחות מחייב בעולם המעשה, להתחיל מיד להשתוקק ולהתפלל, לרצות ולייחל וגם לפעול ככל יכלתו לפי מדרגתו להגיע לכך, ולא להשליך את הדברים אחרי גוו ולהמשיך בנועם כאילו לא קרה כלום.

"תחפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו"

עלינו להתרגל שכאשר אנו קמים מהספר או מקריאה כלשהיא בדברי תורה, נתחיל לחפש בתמימות וביראה מה ה' שואל מאתנו להלכה ולמעשה, ולהכניס זאת ל'כלים' שלנו לפי ערכנו תיכף ומיד. וכלשון הרמב"ן באגרתו: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". והעיקר, להכניס זאת מיד בדיבורי השתוקקות: 'הלואי ונזכה לקיים זאת באמת ובתמים!'.

צדיקים – אומרים מעט ועושים הרבה

בפרשתנו אנו לומדים על עפרון המתייפה בצוף דבריו מול אברהם אבינו כמי שמוכן להעניק לו חינם את שדה המכפלה, ובסופו של דבר מבקש הרבה יותר ממה שאברהם אבינו הציע לו תמורתה. חז"ל לומדים מכך על תכונתו של רשע מול צדיק "שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, אבל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים" (עיין רש"י בפרשתנו כג-טז, ב"מ דף פז, אבות דרבי נתן פי"ג ובמחזור ויטרי תכד).

אין זה רק מקרה שהרשע מדבר הרבה ועושה מעט והצדיק להיפך, אלא זוהי תכונתו וכוחו של צדיק מול כוחו של הרשע. הצדיק הינו ירא שמים ותמים, ועל כן דיבורו מחייב אותו והוא עושה הרבה, ולהיפך הרשע.

"צריך האדם לראות שיגיע לו איזה פעולה ותכלית מהלימוד שלמד"

וכך הם דבריו הבהירים של המגיד מקאזניץ זי"ע: "עשה תורתך קבע, שצריך האדם לראות שיגיע לו איזה פעולה ותכלית לעבודת הבורא יתברך מהלימוד שלמד, ויקבע הדברים בלבו, ולא יהיה כמשפה ולחוץ. כי מה יועיל לו רוב הדברים והלימוד באם לא יגיע לו ממנו שום תועלת. וזהו 'אמור מעט ועשה הרבה', שהאמירה והדיבור יהיו מעט ועיקר כוונתך יהיה על העשיה שתרבה, כי זה אינו כלום שילמוד האדם את התורה, רק צריך להיות שהתורה תלמדהו דרכי ה' והדרך אשר ילך בה" (עבודת ישראל, אבות פ"א).

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support