לא אכפת לי…
ט״ו באייר תשע״ט
מי שיזכיר לעצמו תמיד שעליו לפעול רק בפשטות ובתמימות כפי מה שליבו מאפשר לו, ולא ישגיח על מה שאין לו (אם באמת אינו יכול להשיגו) ירוויח הרבה מאד בכל קיום מצוותיו. הוא לא יתקע תמיד במצב של חיסרון, אלא יעלה ברצון ליבו מעלה מעלה (משיבת נפש)
"כבר מבואר שאין להשגיח כלל על פניות ומחשבות זרות ובלבולים שבתפילה, רק לעשות את שלו- לילך בתפילתו כסדר, ולא ישגיח על שום בלבול ומחשבה זרה כלל, רק הוא יעשה את שלו ולא יחזיר פניו להביט על אלו המחשבות כלל" (שיחות הר"ן, סימן עב).
דרך להתמודדות
אם נתבונן היטב בדברים אלו, הרי שנמצא לנו דרך להתמודדות במצוות שאנחנו לא מקיימים אותן בשלמות, לעשות את מה שבכוחינו לעשות, ולא ליפול ברוחנו עקב כל מיני כישלונות קטנים. בדרך כלל ההפרעות הקטנות הן אלו שהורסות לנו את הכל. נתבונן כאן מעט, ונצא עם עצה מאד חשובה ויסודית שנוגעת לכל מהלך חיינו.
בחינה עצמית
לפני הכל נקדים, שההשגחה שמופיעה כאן פירושה בחינה עצמית. אם אני משגיח על מחשבות זרות בשעת התפילה, הרי זה אומר שבפועל – כשאתפלל – אחפש תמיד להיות נטול מחשבות זרות. אני אבחון תמיד אם אני אכן נקי ממחשבות זרות.
"אין להשגיח כלל על פניות ומחשבות זרות ובלבולים שבתפילה, רק לעשות את שלו – לילך בתפילתו כסדר". 'לעשות את שלו' מובא כניגוד להשגחה על פניות ומחשבות זרות. כאן ניתן לראות בחוש שיש כאן מסר גדול בקשר לעצם קיום המצווה.
לרצות לעבוד את ה'
לעתים יופיע בנו רצון לעשות מעשים טובים בשלמות, אך המניע שלו יהיה פסול במידה מסוימת. לא תמיד דרישה לשלמות נובעת מתוך התמסרות לרצון ה', ורצון עמוק לעשות את רצונו בשלמות. לפעמים אנחנו רוצים שהכל פשוט "ילך לנו", מתוך רצון של פרפקציוניזם. רבי נחמן כותב במקום אחר כי מניע כזה הוא מניע פסול מחמת שהוא ביטוי של גאווה (כמובן שאין להימנע מתוך כך מעשיית דברים בשלמות בגלל הגאוה, שהרי שנינו: מתוך שלא לשמה יבוא לשמה) – הוא לא רוצה לעבוד את ה', אלא להיות עובד ה'. הבדל עצום יש בין הדברים: הרוצה לעבוד את ה' פועל אך ורק מתוך ביטול לקדוש-ברוך-הוא. אך מי שרוצה להיות עובד ה', רוצה להיות "משהו", להרגיש שהוא תופס משהו בחיים, ושהוא יהפוך לאישיות. אמנם, גם בלא הגאווה, אין זו רצון ה' מאיתנו. כלומר, בודאי שאנחנו צריכים להגיע לקיום מצוות בשלמות, אבל זה כשהלב שלנו מבטא את עצמו בתוך קיום המצוות. הקדוש-ברוך-הוא לא רוצה שתתחיל לחפש את המושלמות שבקיום המצוות ותשכח את היסוד הבסיסי ביותר לקיום המצוות: "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין דף קו ע"ב). הקדוש-ברוך-הוא רוצה את הלב בתוך המעשים. כשאנחנו עושים מצווה, אנחנו אמורים לפעול אך ורק מתוך תמימות הלב, ולעשות כפי מה שליבנו מאפשר לנו (ביחס לדרגתנו הרוחנית). זאת המשמעות של "לעשות את שלו" המובא בקטע. כשבאים לעשות מצווה כשל תפילה, אין לחפש את המושלמות ולהתמקד בכל הפרעה קטנה, אלא יש לפעול עם פשטות הלב ולא מעבר לכך. לפעמים עלינו להתעלם מכך שמעשינו אינם שלמים, מתוך ידיעה שאנחנו עדיין לא שייכים לדרגה של שלמות. אבל אין שום סיבה שנרגיש יאוש או עצבות עקב כך! הקדוש-ברוך-הוא לא דורש מאיתנו כרגע שלמות. הוא דורש את כל מה שאתה יכול לתת, לא את כל מה שאתה צריך לתת.
פשיטות ותמימות תמיד
מי שיזכור דברים אלו בכל קיום מצוותיו, ויזכיר את עצמו תמיד שעליו לפעול רק בפשטות ובתמימות כפי מה שליבו מאפשר לו, ולא ישגיח על מה שאין לו (אם באמת אינו יכול להשיגו) – לא צריך אפילו לחפש אם הוא שם או לא, ירוויח הרבה מאד בכל קיום מצוותיו. הוא לא יתקע תמיד באותו מצב של חיסרון, אלא רק יעלה ברצון ליבו מעלה-מעלה.
גולשים צפו גם ב:

תפילה לזכות להגיע לציון
חוברה על ידי הרה"ח רבי יצחק ברייטער זצ"ל, הי"ד, בתקופה שבה לא ניתן היה להגיע לציון. כעת, בעקבות מגיפת הקורונה שסגרה את הגבולות בין המדינות, הפכה התפילה הזו שוב לרלוונטית...

צעקת החיפוש
החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.

סוף סוף באומן…
מי בכל זאת עקבו אחר הספינה וניסו לנצל כל פירצה אפשרית בכדי להסתנן לתוכה? היו אלו שני אברכים צעירים מירושלים, הלא הם מיודענו רבי אברהם יעקב גולדרייך וחברו המושבע רבי שמואל שפירא...

ספירת העומר
תולדותיו של כל אדם מישראל הם בבואה של תולדות עם ישראל מאז היותו לגוי. אם כן, פסח וספירת העומר אינם רק "זכר" ליציאת מצרים, אלא ענינו הפרטי של כל יחיד: לזכות ולצאת "מגלות מצרים שהוא…

להרגיש שייך
מי לא משתוקק לחוש רצוי ומועיל, להשתייך למקום טוב ומיוחד? כשהתחושה הזו דועכת, אנו עלולים להיות אבדים לנצח. ואז באה החיות החדשה: אני קיים, אני יחודי – וחלק ממניין יחודי. המספר האישי שלה, הוא זה…

וספרתם לכם – לעצמכם
תקופת "ספירת העומר" היא תקופה של היטהרות והתעלות – את זה כולנו יודעים. בכל יום ויום עולים משער לשער, ומתקנים עוד משהו פגום. הבעיה היא רק, שחלק גדול מאתנו מרגישים מחוץ לסיפור...

אתה עוד תזכה!
כולנו צועדים בדרך ארוכה מאוד שאת סופה קשה לחזות. הסכנה הגדולה ביותר היא שבעיצומו של מסע נתייאש וזהו. לכן, כל כך חשובה לנו ההבטחה 'אתה עוד תזכה' ואם נזכור זאת, ולא נתייאש, הרי שללא ספק…