לא אומרים הכל

י״ד באב תשע״ט

לא את הכל אפשר לכתוב… גם אם נכתוב שבוע אחר שבוע דיבורי התחזקות נפלאים, יגיע שלב שבו יצטרך הקורא להבין מעצמו את הרמז, שאכן גם אותו ה' אוהב, ומצפה לעבודתו. גם באוצרותיו של הצדיק בעצמו, בתורותיו שיחותיו ומעשיותיו, רב הרמז על הגלוי. הצדיק מדבר ומדריך, מחזק ומעודד, אך בעיקר מרמז – ועל לומדי תורתו, להבין את רמזיו.

לא את הכל אפשר לומר

לא את הכל אפשר לכתוב… גם אם נכתוב שבוע אחר שבוע דיבורי התחזקות נפלאים, יגיע שלב שבו יצטרך הקורא להבין מעצמו את הרמז, שאכן גם אותו ה' אוהב, ומצפה לעבודתו.

לא רק כאן, באתר, אי אפשר לכתוב הכל בפירוש, אלא גם באוצרותיו של הצדיק בעצמו, בתורותיו שיחותיו ומעשיותיו, רב הרמז על הגלוי. הצדיק מדבר ומדריך, מחזק ומעודד, אך בעיקר מרמז – ועל לומדי תורתו, להבין את רמזיו.

דוגמה לכך אפשר למצוא אפילו אצל ר"מ בישיבה, "כי אפילו בחכמות התורה בנגלה, בפשטים בגמרא רש"י תוספות, אי אפשר להבין תמצית הדבר ומתיקות הפשט והחידוש, כי אם על ידי שגומרים להבינם להתלמיד בידיים שהם בחינת רמזים. כמו שרואין בחוש, שהרב מסביר הפשט לתלמידיו בתנועות ידיו".

ואם בהסברת סוגיה תלמודית כך – "מכל שכן וכל שכן בדרכי עצות בעבודת ה', שהבעל–דבר חותר על האדם מאד מאד בתחבולות אין מספר בכל יום ויום, וכמעט בכל שעה ורגע – בוודאי שאי אפשר לעמוד על עמדו כי אם על ידי התורה שקיבלנו מרבותינו זכרונם לברכה, והעיקר על ידי הרמזים שיש בתורתם" (ליקוטי הלכות, נטילת ידים לסעודה ו, א).

גם כל דיבורי ההתחזקות שבתורת רבינו, אינם אלא רמזים. אפילו בספר "משיבת נפש" אין מתוארים בפרוטרוט כל המעברים וההרפתקאות העוברים עליך אישית, ועליך להבין – מתוך כל הדברים הנפלאים והמתוקים – את הדרך המיוחדת לך כיצד להיחלץ מהעצבות ומהקרירות, ולהתחדש בעבודת ה' בשמחה.

"כי אי אפשר בשום אופן להודיע ולבאר לכל אדם איך יתגבר להישאר על עמדו בכל מה שיעבור עליו בכל העיתים השונים של כל ימי חייו. רק המשכיל החפץ באמת, צריך לשום לבו להבין הרמזים, באופן שישאר קיים בנקודת יהדותו לעולם ועד… כי אי אפשר לבאר בפה ובכתב עד היכן עד היכן צריך כל אחד להתחזק בכל מה שיעבר עליו כל ימי חייו, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעצמו ולהסתכל על הרמזים האמתיים של הצדיק" (שם, נד).

* * *

גם אצל משה רבינו, הרועה הנאמן, היו מצבים שבהם לא השתמש בדיבורים, אלא רק ברמזים. פעמיים עשה כן: במלחמת עמלק ובהקמת נחש הנחושת. וכך שנו חכמים במשנה:

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' – וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר [בפרשת השבוע]: 'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' – וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו – היו נימוקים" (מסכת ראש השנה, פרק ג משנה ח).

מדוע היה צריך משה להשתמש באמצעים כמו הרמת ידיים או נחש נחושת כדי לגרום לישראל להסתכל כלפי מעלה? וכי לא היה יכול לדבר איתם על כך בגלוי? – מסביר מוהרנ"ת: כשעמלק לוחם עם יהודי, הוא מפיל אותו לתוך סחרחורת שכזאת, ששום דיבורים לא יעזרו לו להיחלץ ממנה. כדי להתגבר עליו, הוא חייב לשים לב לרמזיו של הצדיק שמרמז לו בדיבוריו שגם הוא עדיין אהוב אצל ה' וכי גם לו יש לו תקווה.

כשבאו הנחשים השרפים ונשכו את ישראל, שוב לא הסתפק משה בהרמת ידיים, אלא עשה נחש נחושת, כדי להזכיר לישראל שחייבים להתחזק ולהרים את העיניים לה'. אחרת, יבואו הנחשים וינשכו…

"כי לפעמים יש שאין מועיל הרמזים של הרמת ידיו, וצריך עוד לעשות עובדה לזה, כמו משה שעשה אז נחש נחושת, שרמז להם יראת העונש, שאל ישכחו שיש נחשים שרפים, שהם עונשים קשים ומרים. על כן אתה מוכרח להסתכל כלפי מעלה. כי אין מקום לברוח מעונשיו הקשים והמרים גם בעולם הזה, מכל שכן לאחר מיתה בגיהנם וכף הקלע וגלגולים וכו' רחמנא ליצלן – כי אם להסתכל אליו יתברך ולשאת עיניו למרום תמיד" (ליקוטי הלכות, שם פח).

ונסיים בדבריו של מוהרנ"ת שכתב לבנו, השבוע פרשת חוקת לפני 172 שנה: "לא דבר ריק הוא אשר הפליא חסדו עמנו להאיר עינינו בחידושי תורתו הקדושה, שבכולם הראה לנו 'ורמז לנו היטב היטב' שעדיין לא עזב חסדו מעמנו, ועדיין השם יתברך עמי ועמך בפרטיות ועם כולנו. כי גילה לנו תורת חסד שלא נשמע מעולם, שכל דיבור יכול להחיות גם אותך וגם כל הגרועים ביותר, אם לא יתנגדו נגד הממשיך עליהם חסדים חדשים כאלה".

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support