האכילה – או שהיא גורמת ליישוב הדעת, או שהיא עלולה לגרום לטירוף הדעת וכסילות השכל, כשהדבר תלוי במידת וצורת האכילה; אם אוכלים מאכלים כשרים, במידה הנכונה, במתינות ובדרך ארץ – גורמת האכילה ליישוב הדעת. אך כשאוכלים מאכלים שאינם כשרים, או אפילו מאכלים כשרים, במידה מופרזת שאינה נצרכת לבריאות הגוף, או בצורה לא נכונה, בחיפזון ורעבתנות – גורמת האכילה לטירוף הדעת וכסילות השכל.

וכשהאכילה גורמת לכסילות השכל, יש לכך 'תופעות לוואי' קשות ביותר; כסילות השכל, גורמת לאדם שלא יחוש את אור הצדיק. כך שגם אם הוא זוכה להיות מקורב לרבינו הקדוש, וללמוד את ספרו ליקוטי מוהר"ן – חשוך לו בעיניים.

"כי לפעמים יש שנחשך אצל אחד אור הצדיק, ואינו זוכה להבין ולראות אורו הגדול. ואף שהוא אצל הצדיק, אינו יכול לטעום ולהבין ולראות אורו הגדול של הצדיק שהוא מאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה, ואף על פי כן אצלו אינו מאיר כלל, אדרבא הוא חושך אצלו, וזה מחמת עכירת המעשים וכסילות השכל" (ליקוטי מוהר"ן, כאן).

וכשאי אפשר לראות את אורו הגדול של הצדיק, אי אפשר גם לזכות ליראה ואהבה. "כי יראה ואהבה אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה. וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה, זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה" ­(שם)­.

כשהסיבה לכל זה, היא: אכילה לא נכונה!

וכך מסכם זאת מוהרנ"ת בליקוטי עצות:

"על ידי אכילה בכשרות כראוי, שאוכל במתינות ואינו אוכל בדרך הלעטה, על ידי זה נתתקן השכל ונכנע הכסילות. אבל כשאוכל כזולל וסובא, על ידי זה מתגבר הכסילות על השכל, ועל ידי זה נחשך אצלו אור הצדיק, ואינו יכול לקבל ממנו יראה ואהבה" (ליקוטי עצות, אכילה א).

* * *

בגמרא (בבא קמא עב ע"א) מסופר על רב נחמן, שהאמורא רבא שאל ממנו שאלה, ורק למחרת בבוקר השיב לו תשובה נכונה, ואמר: "והאי דלא אמרי לך באורתא, דלא אכלי בשרא דתורא" = "מה שלא עניתי לך בלילה, מפני שלא אכלתי בשר שור". שכן "שרוי בתענית היה" (תוס' ד"ה דלא אכלי) ולכן לא הייתה דעתו מיושבת לעיין ולענות כראוי.

הרי לנו שכשהאדם אינו אוכל כראוי, אין דעתו מיושבת עליו. והאכילה, היא זו שמביאה את האדם לידי ישוב וצלילות הדעת. מאידך, יכולה האכילה גם להכביד על פעילות השכל, ולגרום כבידות ועייפות המחשבה. וכפי שניתן לראות בחוש, ש"אפילו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה".

הסיבה הפנימית והעמוקה של התופעה, היא:

פעולת האכילה, כמוה כהקרבת קרבן על המזבח. כמו שאמרו חכמינו ז"ל: "כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שולחנו של אדם מכפר עליו" (ברכות נה ע"א). וכשם שהקרבת הקרבנות על המזבח, הייתה פעולה של נתינת חיות מצומצמת לקליפות כדי להכניעם [וכידוע בסוד 'מים אחרונים' שנתינת חיות מצומצמת והכרחית לקליפות, מגרשת אותם מתוך גבולות הקדושה], כך גם בשעת האכילה, נותן האדם חיות לקליפות כדי להכניעם.

אמנם, כשנותנים לקליפות חיות יותר מהמוכרח – לא די שאין מכניעים אותם, אלא אף מגבירים את כוחם חס ושלום. ולכן, כשהאדם אוכל במידה ובמשורה, כפי הנצרך לחיותו ובריאות גופו, הרי הוא מכניע את הקליפות, את כסילות השכל, ומגדיל את שכלו. אך מאידך, כשהוא אוכל יותר מדי, כזולל וסובא האוכל מעל הנצרך לו – לא די שאינו מכניע את הכסילות, אלא אף מגביר אותה חס ושלום.

על מיקומו של המזבח, נאמר בגמרא שהוא "בחלקו של טורף", הלא הוא "בנימין" שנקרא "בנימין זאב יִטְרָף", שבנחלתו עומד המזבח (זבחים נג ע"ב). ובכך מוצא רבינו רמז לעניין האכילה, ואומר: האכילה הוא שהיא טורפת את הקליפות ומכניעה אותם, ואז נקרא שולחנו של אדם כשמו של המזבח, "טורף". או שלחילופין, כשהאכילה אינה כראוי, נהפך מ"טורף" ונעשה "טֵרוּף", והאכילה גורמת לטירוף הדעת וכסילות השכל.