הוא לא מבין מדוע, אבל הוא מרגיש שחל בו שינוי קיצוני: סייגים שהיו אצלו כמו חומות אש התחילו להתרופף, התפילה שפעם חש בה טעם נפלא הפכה אצלו למעמסה, חששותיו מפני כישלונות רוחניים החלו להתפוגג. בקיצור, הוא מרגיש שאוצר יראת השמים שבו הולך ומתרוקן.

הוא מנסה ללמוד ספרי מוסר, משתדל להתפלל על כך, אך המצב רק הולך ומחמיר; הנה הוא לומד על חומרתם של דברים מסוימים, הוא מחליט להלחם על כך ללא פשרות, אך לא עובר זמן רב, הניסיון הבא עומד בפתח, והוא בורח משדה המערכה ונכשל.

בתחילה היו הרהורי תשובה תכופים צורבים את לבו כשיפודי אש מלובנים, אך אלו פחתו והלכו, מין קרירות עטפה את לבו והוא עומד היום בשוויון נפש מול כישלונות חמורים. על אף השתדלותו להמחיש לעצמו את השכר והעונש הצפויים לו, זה לא עוזר לו, והוא אינו מצליח לעורר את לבו ליראה פשוטה.

* * *

מהי עורלת הלב הזאת? מה הגורם לטימטום הזה?

הוא אינו מעלה על דעתו את האפשרות הזאת: האכילה!

כן, צורת האכילה הינה הגורם המרכזי ביותר להגדלת היראה בלב האדם או חלילה להיפך. רבינו הקדוש מגלה (בליקוטי מוהר"ן ח"ב ח) שבהתמודדות הגדולה שבין הגוף לנשמה – תאוות האכילה מגבירה את הגוף על הנשמה ואילו היראה מגבירה את הנשמה על הגוף. כאשר אדם נותן לגוף יותר מכדי צורכו, הוא מחליש בכך את הנשמה והיראה שבו נפגמת.

עוד אומר רבינו (שם א) שההימשכות אחר תאוות האכילה, שפוגמת כאמור ביראה שבלב, גורמת לאדם שלא יוכל להתפלל תפילה היוצאת מן הלב. תאווה זו היא גם הראש לכל התאוות האחרות שכולן נמשכות אחריה (ליקוטי מוהר"ן ח"א סב-ה).

איזו מלכודת. מאכל מגרה ומעלה ניחוחות, חטיף קורץ ותמים למראה, יכולים לגרום נזק רוחני בסדר גודל כזה אם וכאשר אוכלים אותם שלא בקדושה או סתם כך בשביל הנאה גרידא.

* * *

אין פלא בכך שזלילה גורמת לכיבוי היראה שבלב, כי כדי להתיירא צריך להיות במעלת אדם, שכן רק אדם יכול לראות בעיני שכלו את הנולד ולהתייראות מכך. לעומת זאת, האכילה היתירה גורמת ליפול למדרגת בהמה (שם ח"א רסג וח"ב עז), והתוצאה גם היא ברורה: האדם כבר לא מסוגל לקלוט במצב כזה את היראה הכל-כך פשוטה.

מאידך, כשאוכלים בקדושה, הרי האכילה עצמה מהווה סיבה להגדלת היראה – "עיקר היראה באה וניגשת אל האדם בשעת אכילה. על כן צריך להזהר מאד לאכול עם יראת שמים, בקדושה ובטהרה, ולהמשיך על עצמו היראה הבאה אליו אז" (ליקוטי עצות אכילה כב), אכילה קדושה שכזאת בכוחה לגרום לאדם התעלות עצומה ולהביאו למדרגות גבוהות מאד; וכפי שמגלה רבינו (ליקוטי מוהר"ן ח"א סב) על הפסוק הנאמר בתחילת פרשתנו: "ויגש אליו יהודה".

* * *

אכילה ביראת שמים ובקדושה פירושה בראש ובראשונה לאכול על פי התורה. כלומר, להזהר בממון שבו נקנה המזון, שיהא כשר ובלי פקפוק של גזל; לאכול אך ורק את המותר מבחינת כשרות; לברך בכוונה לפני האכילה ולאחריה, וכמובן שלא לאכול בדרך בליסה אלא בדרך ארץ, במתינות ובישוב הדעת.

התחלת ההתקדשות באכילה צריכה להעשות בשמחה, מתוך ידיעה ש"אכילת איש הישראלי יקרה מאד, ועל ידי זה כל אדם מישראל מברר בירורים הרבה באכילתו". בעת האכילה על האדם לזכור שה' עמו ושהוא מחיה אותו באהבה על ידי אכילה זו.

ידיעה זו צריכה לעורר אז בלב האוכל רצון עז לשוב ולהתקרב לאב הרחום, הזן ומפרנס, בחן ובחסד, גם אם המרינו את פיו. הרצון העז הזה מחדש את היראה שבלב ומושך את השפע הרוחני הטמון באכילה בקדושה (ליקוטי הלכות חלה ד-ג).