הפחד הוא הדבר המפחיד ביותר בחיינו. זהו נגיף קטלני המפיל חללים מידי יום ביומו. אדם שמפחד דומה למי שאחזו שיתוק. רפואה אחת מסוגלת לתחלואי הפחד והחרדה – בטחון. העולם חי בזכות הרפואה הזו; אנשים מנהלים את חייהם רק על סמך בטחון. כדי לטפס על סולם לגובה מחצית קומה, נדרש אדם לתחושת בטחון בסיסית; כדי לבצע פעולות בעלות סיכון גבוה יותר, נדרשת מידה גדולה יותר של בטחון. בעצם אין תחושה מחממת לב, מעודדת ויציבה, כמו תחושת הבטחון.

* * *

מהיכן שואבות הבריות את הביטחון? ממקורות שונים ומשונים. יש בוטחים בנדיבים, יש ששמים ביטחונם בידידים, אחרים בטוחים בעצמם, בממונם או בכוחם; וישנו סוג נוסף של בוטחים, שונה ומיוחד – אלו הם הבוטחים מפני שחייבים לבטוח. יהודי מאמין יודע שאי אפשר לדאוג, פשוט מפני שאסור לדאוג. האמונה מחייבת אותך להכיר במציאות השם, למצוא אותו עמך, אצלך ובתוכך, וממילא אין כל בסיס לפחד. עליך רק להישמר מכניסה לסכנה, אך אין לך רשות לדאוג.

הביטחון הוא סם חיים, יתרה מזאת – ביטחון הוא קרקע יציבה לעבודת הבורא.

ממה מורכבת יציבות? ממגוון עניינים המקיפים את הנפש, סובבים אותה, ומרעיפים עליה חמימות ושייכות וסוגרים את עולמה במין רשות היחיד. אדם המוקף באווירת קודש, ברוח טובה, טעם של שבתות וחגים – הרי זה אדם.

יהודי גדל וצומח על ברכי זיכרונות. זכור לו חג חנוכה, פורים, פסח שבועות וסוכות. התמונות הללו מקיפות את מציאותו ומקנות לו שייכות ליהדות פשוטה. יש לו לאדם חברים, ידידים, בית הכנסת. השייכות לדברים הפשוטים הללו יוצרת בטחון בסיסי.

אך מה קורה כאשר דבר-מה מערער את היציבות הזו? ומה קורה כאשר מתערערת יציבות חיונית יותר – ההרגשה בנוכחות השם, הידיעה והאמונה שבוודאי אני קרוב תמיד להשם, חשוב וטוב בעיניו יתברך, אינני לבדי, מה יקרה אילו תתערער חלילה הוודאות שתורתי ותפילתי חשובות הן? שמצוותיי פועלות ונחשבות? אסון.

נקודת אחיזה

הקרקע היציבה ביותר עלולה לפתע פתאום להתערער. זוהי למעשה פעולתה של מידת הדין. בבת אחת אדם נזרק אל החוץ, מושלך לבדו בשממה. עניינים שהיו פעם פשוטים וברורים מסתבכים, והבטחון שליווה אותו משך שנים – נוטש אותו. הוא נשאר בודד, ומתחיל להסתפק האם התקדם אי פעם בכלל.

מצבים שכאלה מסוכנים מאין כמותם. ביטחון מעורער אינו מאפשר להתמודד גם עם הפשוט שבאתגרים. על מצב שכזה מספרת פרשת ויצא.

יעקב אבינו יוצא מבאר שבע, דרכו מובילה חרנה. יש כאן יציאה אל מחוץ מגבולות היציבות, הבית והביטחון. היעד אף הוא 'חרן' – חרון אף ודינים. האח עשיו מבקש את נפשו, האחיין אליפז שודד את כספו, והוא בדרך ללבן הרמאי. במה כבר נותר לאחוז?

החיים מובילים אותנו למצבים שכאלה. ומה אנו עושים אז? מה עושה אדם שיציבותו התערערה? מרחף. אי אפשר כך להתפלל, ללמוד, לעסוק בעבודת השם. אם הפחד שולט בך, אינך מסוגל למאומה. אין עונש קשה מעונשו של מי ששמטו תחתיו את יציבותו ובטחונו. אך באמת אין זו מכה חשוכת מרפא. בהחלט לא.

גם במצבים שכאלה נתונה בידינו בחירה. אין זו גזירה שאי אתה יכול לעמוד בפניה. בשעה זו מוטל עלינו לבחור ב…בטחון.

בטחון תלוי בבחירה! אדם טועה וחושב: בטחון? אינני בעל דרגה, איני ראוי לכך. וכי אעיז להטיל את עצמי על זרועות הבטחון, כאילו הייתי צדיק ומופלג במעלה?! זוהי טעות איומה. בטחון אינו 'אפשרות', אלא 'מציאות'. השם יתברך משגיח ושומר, מגונן ומסוכך עליך מפני שיהודי אתה. הקדוש-ברוך-הוא קרוב אליך מפני שבנו אתה. אין בעולם מקרה, אין אשמים ואין גורמים – יש רק אמונה ויש רק ביטחון. לכן חדל נא לדבר על מדרגות, על זכויות, על ראוי או לא.

ליישם אמונה

מהו באמת ביטחון?

ביטחון הוא אמונה המיושמת למעשה. כדי לחוש ביטחון יש להגשים אמונה. זוהי אחת העצות היקרות עלי תבל. כיצד תוכל לחיות מתוך חירות גם בשעה שהינך נדרש לדאוג לעניינים שונים ולשאת על שכמך עול? רק כשתיישם את אמונתך בפועל, כלומר, תניח לדאגותיך להתקיים, אך אתה אל תעסוק בהם.

הרי אתה מאמין בנוכחותו של השם, הוא כאן, אצלך, בתוכך. ואם כן מה לך כי תדשדש בדאגותיך?

מה עלול למנוע מאיתנו את הכלי הזה? ספק קטן המכרסם בלב. אדם חושש: מי אמר שמותר לי לבטוח, להיסמך, להאמין?! בזה הרגע הושלכת החוצה, אל הפחד והבהלה. אך גם כאן ההחלטה בידיך. תוכל לשוב לשם, אל הביטחון והיציבות שנטשת. איך?

יעקב אבינו יוצא מבית אביו. עובר על מקום בית המקדש ואינו עוצר לתפילה. רק בשערי חרן הוא נותן אל ליבו: הייתכן? עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ולא התפללתי?! מיד "ויפגע במקום", קפצה לו הדרך. רק תחליט שיש לך ביטחון, תשוב אל התפילה – ומיד יתגלה אליך סולם ומלאכי אלוקים. בין 'תהום הנשייה' ל'תכלית השמחה' מפריד לעיתים חוט השערה – בשורה טובה. התבשרת בטוב ואלף מחשבות רעות ומרות מתהפכות ברגע אחד.

בשורה שכזו בישר השי"ת ליעקב אבינו. זוהי בשורה של סולם. נכון, הינך מונח בארץ – אך הראש בשמיים. "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך… כי לא אעזבך…". הבטחה!

בשורה שכזו מבשר לנו רבינו בספריו הקדושים. הוא לוחש לנו ואומר: אתה חשוב, יקר, אהוב; השם כבר עכשיו אצלך, והוא לא יעזוב אותך. הכל יתהפך לטובה, היה בטוח. אף תנועה קטנה לטובה אינה נאבדת.

אימתי שומע אדם בשורות טובות? בשעה שהוא מוכן לוותר על פחדיו, על בהלותיו. מיד כשהוא הופך פניו לשוב אל בטחונו, להתפלל, לקוות – מיד "והנה השם ניצב עליו".