ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > השתפכות הנפש > כשנופלים – צועקים וצועקים

כשנופלים – צועקים וצועקים

כ״ה באדר ב׳ תשע״ט

אם אדם באמת יאמין שיש לו שייכות בלתי נפסקת לעולמי עולמים עם השם יתברך, הוא יצעק בגלל שכואב לו, בלי שום סיבה אחרת. צועקים, וצועקים, וצועקים.

"וגלה לנו אשר אין שום עצה להנצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאוה להכשיל את האדם, רק ע"י התבודדות אשר כל אדם, באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא, כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיוחד לשפוך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו בלשון שאנו מדברים, ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך ויעזרהו שלא יפל ברשת הבעל דבר, חס ושלום. ואפילו אם כבר, חס ושלום, נכשל במה שנכשל, אם לא יתיאש עצמו מצעקה ותפילה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. ואמר בזה הלשון: אפילו כשנופלים לתוך רפש, צועקים וצועקים וצועקים…" (מתוך ההקדמה).

…ואת הקטע הזה, כמה אנשים צריכים. על פי רוב, לומדים לגלות את הדברים הללו אחרי שכבר קלטנו שאין לנו שום כוח. ההקדמה היא ארוכה מעט, ואז נזכיר את מה שלמדנו בפעם הקודמת: רבי נחמן הוא זה שחידש שהתפלה היא העצה הכללית. היא הדרך והנתיב שחל על כל העצות וכל הדרכים להגיע לקב"ה. היסוד הבריח שעובר דרך כולם, היא התפלה שנמצאת ברומו של עולם, מאפשרת לנו לצעוד עם כוח ממרומים. בני אדם מזלזלים בה, כי הם רוצים בעצמם להצליח. אבל עם מעט ענווה, מבינים שאדרבא, כך היא הדרך. האמת היא, שזה כתוב מפורש בדברי חז"ל, ואכן רבי נחמן אמר בעצמו שהוא מוליך את אנשיו בדרך חדשה שהיא גם ישנה:

שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא, מעמידו ומסייעו, וכשהוא רואה לאדם שהוא נופל, שוב הוא מפילו, אבל הקב"ה אינו כן, אם הוא רואה אדם שמתגאה, הוא מפילו, שנאמר כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ואומר גאות אדם תשפילנו, ואם רואה אדם, שנפל עד שאול תחתית, הוא מעמידו, שנאמר מקים מעפר דל, וכן הוא אומר כי שחה לעפר נפשנו, מה כתיב אחריו? קומה עזרתה לנו, ואומר אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני (ילקוט שמעוני, שמואל-א סי' פו).

במדרש כתוב שהגאים יפלו באותו יום עתידי. משהו מחודש בזה? האם בזמן הגאולה כאשר כולם יודעים שה' אחד ושמו אחד, יש מקום להתגאות? הרי הרמב"ן כותב דע, כי המתגאה מורד במלכות שמים, ולעתיד לבוא כתוב ויקבלו עליהם עול מלכותך, אז איזה מקום יש בכלל להתגאות? אבל באמת אפשר לראות את התשובה בתוך המדרש עצמו. החלק השני בו כתוב שהקב"ה מרים מעפר דל, מדבר על רוחניות. ואם כן נלמד אנחנו, שגם החלק הראשון מדבר על רוחניות. אתה חושב שאתה יכול? זאת גאווה. כך כותב ר' יצחק ברייטער הי"ד, במפורש: כי בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבודאי אהיה איש כשר מעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כוחי ועוצם ידי, וגוררת עמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא … ואין לו שום עצה כי אם לקבל עליו לעשות טוב ולבקש מהשי"ת שלא ירחיקוהו עכ"פ מתפילה ותחנונים, וכי על כל מה שיעבור עליו יזכור מיד בהעצה של תפילה אשר יסודותה בהררי קודש לגלות כי הכל ביד השי"ת ובידו לגדל ולחזק לכל (חלוקי הנחל, עמוד התשובה).

"אין צעד אחד בעבודת ה', שאינו חסד ה'. ואיך מגיעים להכל? על ידי התקווה. ואז התקווה בעצמה נותנת את הכוח, אבל זה לא כוח רגיל שאנחנו מכירים. זהו הכוח השמימי"

ואת זה שינן והזהיר ר' נחמן שוב ושוב. תקלטו כבר – אין לכם כוח. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (קידושין דף ל ע"ב). אין צעד אחד שלכם בעבודת ה', שאינו חסד ה'. ואיך מגיעים להכל? על ידי התקווה. ואז התקווה בעצמה נותנת את הכוח, אבל זה לא כוח רגיל שאנחנו מכירים. זהו הכוח השמימי. יגיע הזמן בו ויעפו נערים ויגעו, ובחורים כשול יכשלו. אבל וקוי ה' יחליפו כוח. המקווים להשם יתברך, הם לא ישברו גם במקום שהגבורה האנושית נגמרה. וכמגיעים לדרך בלא מוצא, אז נושאים עיניים ומבינים שזה לא תלוי. אבל הענווה האמיתית מלמדת אותנו את זה גם כשהולך לנו – היא מלמדת אותנו לראות כל טוב מקושר למקור הטוב.

ואפילו אם כבר, חס ושלום, נכשל במה שנכשל, אם לא יתיאש עצמו מצעקה ותפילה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. מה באמת מתגלה בנפילה? שיא אפסות הכוח שלנו. כל מה שחשבנו שאנחנו יכולים, ושבאמת השגנו – הכל נשבר לרסיסים. זאת היתה אשליה ותו לא. מכאן ועד להגיע למחשבות עצבות ודכאון הדרך קצרה בהחלט. אבל מה אומר לנו רבי נחמן? שכלום לא השתנה. לפני זה היו אלו חסדי ה', וגם עכשיו תוכל לקבל את חסדי ה', אם תתמיד בתפילה ובבקשה. גם אם נדמה לך שהגעת למבוי סתום, שם דווקא מתגלה לאדם שחסדי ה' הם הדבר היחיד שיכול לרומם אותנו, ולא שום כוח אחר. במקום שהשכל שלנו נגמר, ועל פי המציאות אין שום היגיון וסיכוי שנעלה מהיכן שירדנו, שם מתגלים חסדי ה' ברוב הדרם, ללא כל הסתרה מצד האדם, ללא כל כפירה של כוחי ועוצם ידי. אבל קשה לשכל לקבל את זה. איך באמת נתפלל מול כל המציאות? אני אחרי הכל אדם שחי בתוך מערכת העולם הזה, ואני נמצא בתוך טבע. על זה התשובה: ואמר בזה הלשון: אפילו כשנופלים לתוך רפש, צועקים וצועקים וצועקים. למה באמת מי שנופל לרפש צועק, גם אם אין שום אדם בסביבה שישמע אותו? אין הוא צועק אלא משום שכל המציאות שלו אומרת אחרת. הצעקה באה באופן ספונטני, מתוך היסוד הטבעי באדם. במלים אחרות: המהות שלו צועקת בגלל המצב אליו הוא נקלע. הן אמת שדבר זה כלל אינו הגיוני – אבל זאת כל המהות שלו, נפשו היא צועקת.

וכך ברוחניות. הצעקה לא צריכה לבוא מיותר מדי מחשבות אם אכן היא תועיל לי או לא. היא נובעת מעצם המהות הפנימית שלנו. אם אדם באמת יאמין שיש לו שייכות בלתי נפסקת לעולמי עולמים עם השם יתברך, הוא יצעק בגלל שכואב לו, בלי שום סיבה אחרת. צועקים, וצועקים, וצועקים.

"ואמר בזה הלשון: אפילו כשנופלים לתוך רפש, צועקים וצועקים וצועקים…"

אז היום אולי למדנו את אחד השיעורים היסודיים לכל ההמשך. אין דרך אחרת. מוכרחים לעבור בשערי התפלה, "רק ע"י התבודדות אשר כל אדם, באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא, כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיוחד לשפוך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו בלשון שאנו מדברים, ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך ויעזרהו שלא יפול ברשת הבעל דבר, חס ושלום". הבחירה בידכם. תבחרו בדרך האמונה, והאמינו בחסדי ה'.

צאו לשדה, ודברו עם השם יתברך.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support