"עיקר הניגון והכלי-שיר, הביא לוי לעולם, כמובא בזוהר… וזה שאמרה לאה: 'הפעם ילווה אישי אלי' – שעתה הפעם שנולד לוי…
"'ילווה אישי אלי' – בוודאי, כי התחברות שני דברים הוא על ידי ניגון וכלי שיר".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א רלז)

רבי נתן השתדל מאד שה'ליקוטי מוהר"ן', עם כל עמקותו הנשגבה, יהיה ערוך ומסודר.

עם זאת ישנם מקרים בודדים, שבהם חיבר רבי נתן במאמר אחד עניינים שהקשר ביניהם לא מובן כל צורכו. המאמר שלנו הוא אחת הדוגמאות לכך.

כל לומד תמה, מה ראה רבי נתן לצרף לסוף המאמר דבר-צחות שהשמיע רבינו על הפסוק "שרים רדפוני חינם" (תהלים קיט, קסא); ובכלל – מה ההבנה של הדברים הללו?

כמובן, מי יוכל לומר שזכה לרדת לעומק הדברים, אבל בכל זאת, הרשות נתונה לנו לבאר את הדברים כפי כוחנו.

* * *

תחילתו של המאמר בסגולתו של הניגון לחבר בין דברים שונים זה מזה.

רבי נתן מבאר, שמכאן כוחו הגדול של הניגון לעורר אדם, גם אם הוא נמצא בדרגה רוחנית הכי נמוכה, ולמשוך אותו לעבודת ה', כפי שאנו רואים בחוש, שאפילו כשנמצאים בעצבות ובחוסר חשק לקדושה, גדול כוחו של הניגון לחזק ולעורר לעבודת ה'.

בעצם, כל מהותו של הניגון הוא שילוב של הפכים: עליות וירידות בטונים ובקצב. הירידות שבניגון אינן סתירה כלל לעליות שבו, אלא אדרבה – הן נותנות לו את יופיו, והכול מתמזג ביחד בהרמוניה לניגון מושלם.

* * *

נעבור כעת לסיום המאמר על דבר הצחות שאמר רבינו על 'רחש' שהוא בראשי תיבות: ר'בנים, ח'זנים, ש'וחטים.

ה'רחש' היווה מתנה שהיו נוהגים לתת ל'כלי הקודש' של הקהילה בעת חתונה. הדבר שימש כעין תוספת למשכורתם הדלה.

צדקה זאת היא חיבור בין הפכים, בין עשיר לעני, בין הנותן למקבל.

אך כשנתבונן במאמר חז"ל: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני – העני עושה עם בעל הבית" (מדרש רבה ויקרא לד, ח) נראה, שיש בעצם חיבור כפול בין הנותן שהוא בעצם מקבל, לבין המקבל שהוא בעצם נותן.

ואם הדבר נכון כלפי כל צדקה, הרי כלפי נתינת ה'רחש' לרבנים וצדיקים, הדבר נכון שבעתיים.

מכאן – לדבר הצחות של רבינו:

דוד המלך מעיד: "שרים רדפוני חינם". לא רשעים רדפו אותו, אלא גדולים וצדיקים. בתחילה היו אלה אֶחיו, כמבואר במדרש, אחר כך דואג ושאול המלך, ולבסוף שמעי בן גרא ואחיתופל. על רדיפות אלה אמר דוד כי היו 'חינם' – בלתי מוצדקות.

רדיפות אלה שהביאו את דוד פעמים רבות בסכנת-חיים, היו אמורים לגרום לו גם לירידה רוחנית, לרגשות כעס, נקמה, תסכול וייאוש. אולם, דוד המלך מסיים את פסוקו: "ומדבריך פחד ליבי" (תהלים שם) – כל הרדיפות גרמו לו רק להתחזק ביראת ה', כפי שאכן מובא בזוהר הקדוש שכששתק דוד לשמעי בן גרא שביזה אותו, הגיע לדרגתו הגבוהה ביותר, להיות רגל רביעית במרכבה.

למדים אנו אם כן, שיש מצב שבו הריחוק הופך לקירוב, והרעה – לטובה נצחית, כפי שאכן לימדנו רבינו כי "יש עניין שנתהפך הכול לטובה".

אפשר להכביר במילים עד כמה שהכול לטובה, אך להפנים את המסר הזה – קשה מאד. מלים לא יעזרו כאן. רק ניגון, מעומק הלב, יוכל לחבר את ההפכים להרמוניה מופלאה, שאי אפשר להסביר במילים אך מורגשות בבירור.

ניגון מחזק ומשמח יכול להפוך את הכול לטובה!