כשמגיעים לתחתית העקב…

את הקריאה "אין שום ייאוש בעולם כלל" ודאי שמעתם. איך יתכן אחרת?! אך האם שמעתם גם מתוך איזה מצב פרצה הקריאה? מה קדם לזעקה זו?

ובכן, מעשה שהיה כך היה:

היה זה בשנת תק"ע, בשבת נחמו, חודשים ספורים בטרם הסתלקותו של רבינו הקדוש. רבינו ירד אז למצב של "פראסטיק" [איש פשוט לגמרי], עד אשר נשבע בשבת קודש ש"אינו יודע כלום" (חיי מוהר"ן, רטו) – – –

ומתוך מצב כזה, של אי ידיעה, של הסתלקות כל ה'מוחין' ה'ידיעות' וה'השגות', מצב של 'פראסטיק' ממש, מצב שבו אפשר להישבע בנקיטת חפץ כדוגמת יום השבת 'שאין אני יודע עתה כלום, כלום ממש'… משם דווקא זעק בקול עמוק גדול, קול חזק ולא יסף: "גיוואלד! זייט אייך נישט מייאש!!! קיין יאוש איז גארניט פאר האנדין!!!"

ממקום זה בחר רבינו הקדוש לזעוק את זעקתו, הזעקה הנצחית, המהדהדת עד עצם היום הזה: גיוואלד, אין יאוש בעולם כלל! משם, מתחתית הבור, מהחלל הפנוי, בחר להשמיע את קריאתו: אל תתייאשו!

ללמדנו, שהייאוש אינו קיים כלל, גם במקומות שכאלה.

* * *

עומדים אנחנו עתה בעקבי הרגליים; העקבים של השנה, העקבים של הגלות, ואף העקבים של הירידות, במקום שעליו נאמר: "ותרד פלאים אין מנחם לה".

אם עד היום היו לנו ירידות ומעידות, שהיו בגדר הנורמה, הרי שכיום ירדנו פלאים. ירידות חסרות פשר. מעדנו לתוך מקומות 'חלולים' שקשה למצוא בהם קורטוב של הגיון או נחמה. הגענו לעקבים…

אבל! משם, מהעקבים הללו, אפשר כבר רק לעלות….

שם – אם מצוידים בכלים הנכונים – אפשר לגלות את האור הנסתר והגבוה ביותר!

* * *

תורות רבות נאמרו בליקוטי מוהר"ן על קוטב זה, כשהצד השווה שבכולן הוא: במעמקים החשוכים, שם מסתתר האור הנעלם ביותר! ואם מנצלים את אותם המחשכים, אפשר להתחבר לאורות נשגבים! 

דווקא כאשר מתקרבים, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, למצב של עקב שבעקב, חושך שבחושך, הסתרה שבהסתרה, העלמה שבהעלמה – דווקא משם יש אפשרות להתעלות ולגלות 'אורייתא דעתיקא סתימאה', ה'תורה הגנוזה', ה'תורה הצפונה', (עפ"י ליקו"מ ח"א, לג), ומשם דווקא מתחילים להתגלות אורות 'תורת הנסתר', 'תורת הנשמע', תורת ה" בעצמו (עפ"י ליקו"מ ח"א, כב), משם דווקא מבצבצת ויוצאת הקריאה: 'איה מקום כבודו', 'מאמר סתום', 'כתר עליון' (עפ"י ליקו"מ ח"א,ה נו וח"ב יב).

* * *

נשאלת רק השאלה:

מהו אם כן התנאי? מה הם הכלים אשר על ידם ניתן לגלות במחשכים את האור הגדול? מה גורם לאותו אדם הנמצא במעמקי הדמיון והבלבול לגלות את הקשר העמוק עם השם יתברך הממתין לו דוקא שם?

הביטול!

הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכול רק 'מתנת חינם', רק 'נדבת חסד' ממש, בלי שום זכות מצידנו כלל, אלא רק בגלל חסדו ורחמנותו של האין סוף יתברך ויתעלה (עפ"י ליקו"מ ח"ב, עח).

אם ישכיל האדם, יְנַצֵל את מעידתו, כדי לראות את שפלותו ואפסיותו, ולגלות את רחמי ה'. אז תגרום לו נפילתו להקים את נקודת השפלות שבקרבו לתחיה – והרי לנו תחיית המתים ממש! (עפ"י ליקו"מ ח"ב, עב).

* * *

אמור מעתה: דורנו דור עקבתא דמשיחא, תפקידו להחיות את נקודת השפלות ולגלות את גדלות ה', דוקא מתוך העקביים! מתוך הקשיים והמרמורים.

וכי לא כך אנו קוראים השבוע בתורה:

'והיה עקב' – 'תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם'… דוקא בעקב, בסוף, כשכבר כלו כל הכוחות, דוקא ברגעי משבר, כאשר הגעת, חלילה, למצב בו יכול הינך להוכיח, לעצמך, ולכל הסובבים אותך, איך שבאמת כבר אין תקווה ואין נחמה, – משם דייקא תגלה את עצמותו של בעל החסד ובעל הרחמים…

דוקא מתוך הרגשת האפסיות הזאת, תצמח קרן בן דוד, להביא לך את ה"ושמר הוי"ה אלוקיך לך את הברית ואת החסד"… ותצליח להחזיר עטרה ליושנה בהתגלות מלכותו יתברך, בכלל ובפרט, ברוחני וגם בגשמי.

* * *

הבה, אם כן, נהפוך את מחשבות הייאוש, למחשבות של "אין עוד מלבדך". נתרגם את המרמור למילים קדושות: 'רבונו של עולם, אני לבדי אינו יכול מאומה, אתה חיי, אתה משוש לבי. בלעדך, כל כך עצוב לי'…

הבה נהפוך את מחשבות החדלון וחוסר אונים, השכיחים לרוב אצל השוהים בעקביים – למחשבות של הכרה בהשגחה פרטית, ולהכרת תודה על מה שבכל זאת זכינו לחטוף [כי הרי עכשיו רואים כמה זה לא מובן מאליו…]

ואז ימלא שחוק פינו, בראותנו עד כמה גרמו לנו העקביים קרבת אלקים…