"עיקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו ובזה נתייקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה. על כן אין לאדם לייאש עצמו מלהתקרב לעבודת ה' מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע חס ושלום. כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר כנ"ל. אבל עקר התקרבות הרחוקים להשם יתברך הוא על ידי צדיקי הדור" (שם י).

אנחנו נחלק את הפסקאות כל פעם כנראה, כדי לבאר את הדברים בתכלית הפשטות.

"עיקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו ובזה נתייקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה".

"כי אני ידעתי כי גדול ה'", נאמר בתהלים. הידיעה על גדלות ה' היא דבר שתלוי בכל אחד באופן עצמאי, ולפעמים ישנם דברים שרק אני לומד. על זה דוד המלך אומר שלי הייתה השגה מיוחדת, ואתם כלל לא יודעים ממנה- אני יודע כמה גדול השי"ת. רבי נחמן לומד מפסוק זה שאי אפשר לספר למישהו אחר כמה גדול השי"ת, ואפילו לעצמך לא תוכל. אז איזו סוג ידיעה יש לך? הוא מסביר על פי דברי הזוהר הקדוש, "נודע בשערים בעלה – כל חד כפום דמשער בליביה" [=כל אחד כפי שמשער בליבו]. בפסוק כתוב שהידיעה שלנו, עד כמה שאנחנו יכולים להשיג את ידיעת המצאות הקב"ה והכרתו, היא בבחינת "בשערים"- ישנם שיעורים שונים. כל אחד משער, כפי מה שנתפס בלבו. הידיעה על גדלות ה' לא ניתנת ללימוד בשכל – לכן אי אפשר גם להעביר את הדברים למישהו אחר ולהסביר, ואפילו לעצמנו אי אפשר. אפשר רק לאחוז בהרגשת הלב הזו. אם כן – ראינו שגדלות ה' היא לא דבר שניתן ללמידה בשכל, אלא היא שייכת לתחום של הלב. כשאנו אומרים לב, אין הכוונה לרגשות בדווקא. הלב הוא המערכת של החיים של האדם, והוא מבטא את השייכות העמוקה שלי לדברים המרכזיים ביותר בחיי. דוד המלך אומר על הקב"ה – "צור לבבי".

מהי אותה "גדלות"? רש"י מבאר בתורה, במקום שכתוב "הא-ל הגדול הגבור והנורא" – הגדול, זו מידת חסדו. החסד הוא בעצם גדולת הבורא. "חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו" (איכה ג). רחמי ה' אינם כלים לעולם, וחסדיו מגיעים לכל מקום. החסד הוא בעצם אינסופי, והוא מקיף את כל המציאות. אין שום דבר בעולם שלא קשור לחסד ה', ואין מצב בו אי אפשר לקבל כבר חסד. הכוונה במילה גדלות היא, שאם הדבר גדול, משמעות הדבר שהוא חל על הרבה דברים, וכולל אותם יחד. בחז"ל מופיע בכמה מקומות המושג של "כלל גדול" – הכלל הוא לא גדול בכמות של המלים שלו, אבל הוא כלל שכולל הרבה דברים, ובזה שהוא חל על הרבה דברים ומתרחב, הוא נקרא גדול.

ואם נשליך את הדברים בקשר לגדולת הבורא, נאמר כי גדלות השי"ת היא בעצם זה שכל המציאות קשורה אליו. חסדיו מקיפים את הכל, וכל המערכת נכפפת לחסדיו. אם כן, הגדולה הזאת שייכת לכל פרט במציאות. אבל מתי עומק הגדולה מתגלית? מתי רואים כולם במציאות שהקב"ה מקיף את כל המציאות, עד ש"ולא ידח ממנו נידח" – לא יהיה דבר אחד במציאות שיתרחק ממנו? כאשר הרחוקים מתקרבים. על פי עיני המציאות, לרחוקים אין שום שייכות כלל לחסדי ה', ובשכל לעולם לא יהיה מובן איך אפשר לרחם ולחון אנשים כאלה. האור החיים הקדוש כותב (וירא) שעל פי מידת הדין, ברגע שאדם היה חוטא, הוא היה מת באותו הרגע. נשמע לנו מוגזם, אבל נפסק להלכה ש"המורד במלכות חייב מיתה". כל חטא הוא פשוט מרידה בקב"ה, והסרת עול מלכותו מעלינו. ברגע שהרחוקים מתקרבים, מגלים בעצם שחסדי ה' מקיפים את כל המציאות, ומעתה אין דבר כזה רחוק מדי. לעולם הקשר אינו נפסק, לעולם אין מקום נמוך מדי שממנו אין לעלות. צריך פשוט להאמין באמונה חזקה, למרות שמצד המציאות והשכל שלנו אבדו כל הסיכויים, גם כאן חסד ה' מקיים אותי, ויכול להרים אותי עד שער השמים. בזה נתעלה ונתייקר "שמו" של הקב"ה- בראשונים כתוב ששם ה', פירושו התגלות ה'. הדברים מתגלים במציאות עתה, אחרי שגם הללו שהכי לא קשורים, גם להם יש חלק ושייכות עמוקה שלעולם לא תיפרד מאיתם.

"על כן אין לאדם לייאש עצמו מלהתקרב לעבודת ה' מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע חס ושלום. כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר כנ"ל"

אדם שחטא הרבה, וכבר השתקע בחטאיו, כבר מייאש את עצמו. צריך לשים לב שיאוש הוא לא רק חוסר רצון – יאוש הוא ניתוק. המקור של יאוש נלקח מהלכות השבת אבידה, בהם נאמר שאם הבעלים מתייאשים מהחפץ שאבד להם, בעלותם פוקעת באותו הרגע. אפשר לנתק את הזיקה על ידי יאוש. אדם שחטא הרבה כבר חושב שהקשר נותק, ומדוע? כי עכשיו אין שום סיבה מדוע הקב"ה יעזור לו, וגם בשמירת המצוות כבר הוא לא משיג את התכלית. הוא כל כך רחוק מרצון ה', עד שבעצם הוא חושב לעצמו שהמציאות שלי לא שייכת בכלל להתגלות ה' בעולם, לחסדו- אני כבר מנותק, חס ושלום.

ולמה אסור לחשוב כך? כי חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו. חסדי ה' מקיפים את כל המציאות. ברגע שאתה מתקרב- אז דווקא מתגלה דבר מאד עמוק בהתגלות ה' בעולם- שאין מקום רחוק מדי. בדיוק הפוך ממה שאנחנו חושבים! אל תתרפה, ואל תתיאש- לא רק שלא כדאי לך, אלא שבאמת אין לך שום לחשוב כך! אתה שייך לקב"ה, ואין לך מושג כעת כלל, כי אתה כבר לא חושב עליו ולא קשור אליו בכל מערכת חייך. אבל ברגע שתפתח את ליבך בחודו של מחט, אז תמצא שהקב"ה באמת נמצא בליבך, והוא יתגלה עליך באופן שלעולם לא דמיינת. רק האמן בעצמך, והאמן בקב"ה, סגור את עיניך בשלב הראשון –

אזי תצא מאפילה לאור גדול.