כשהרופא מגיע ונותן תקווה

או שלא צריך, או שלא יעזור… אלה הן שני קצוות סותרים לכאורה, אך מעניין שבלבו של אדם הן מוצאות מקום זה לצד זה כמעט בו–זמנית… רגע אחד הוא חושב שהמצב הרוחני שלו לא נורא כל כך… הוא לא מבין מה כל כך רע אצלו כדי שיתאמץ בתפילה… הוא לא מוצא סיבה דחופה שתחייב אותו להתעמק ולחפש עצה בספרי הצדיקים; ורגע לאחר מכן, כאשר הוא לומד או קורא על חומרתו של איזה שהוא פגם רוחני – וכבר ידיו רפות… הוא לא רואה תקווה להשתנות… כי בין כה וכה הכל יחזור על עצמו…

זהו תכסיסו המובהק של יצר הרע להטות את לבו של אדם מדרך הישר; הוא מקרר ומחמם, אך תמיד שלא במקום הנכון. לפעמים הוא יגביר את האחריות העצמית כל כך עד ששוב לא ניתן להאמין שאי–פעם יבוא שינוי לטובה; ולפעמים הוא יקרר את האחריות עד כדי מחשבה שאין צורך בשום התאמצות.

* * *

כל חג ומועד הינו אוצר סגולי שיכול להעניק כוחות מחודשים להתחדשות בעבודת ה' ולהכנעת כח הרע, אך מנגד עומד היצר ו'מכין' את האדם להפסיד את כל אלו. לשם כך הוא משתמש באחת משתי הדרכים הללו:

הוא מגביר את האחריות של האדם והופך אותה לקשה מנשוא, הוא מזכיר לו את כל אותן קבלות טובות שקיבל על עצמו בעבר ולא החזיקו מעמד, הוא גם עורך לו חשבון מדוקדק על עומק שפלות מצבו ועל חומר הדברים, עד שהוא מחליט את ההחלטה האומללה שאין מה לקוות מן החג והמועד הבא לטובה.

ולפעמים הוא משתמש בדרך השנייה; הוא מחדיר באדם שוויון נפש, מוכיח לו שאין צורך להתכונן הרבה מדי, כי המצב די טוב, הוא מזכיר לו אי אלו עשיות טובות ומטייח את כל הכישלונות.

כך או כך, האדם כבר לא רואה צורך גדול מדי להכין את עצמו לקלוט ולקבל כראוי את אותו חג ומועד.

אם ברצוננו להינצל מציפורני היצר ולזכות בכל אותן מתנות עצומות הגנוזות במועדים – עלינו לאחוז בשני הקצוות: להבין את עומק ריחוקנו ונפילתנו, להכיר בכך שאנחנו בני מלכים אשר כל מחשבה ודיבור ומעשה שלנו מכריעים לטוב או למוטב את כל העולמות, וכיוון שכך – האחריות על העבר ועל העתיד עצומה מאד.

אך לא פחות מכך – לזכור שאכן בגלל כך העניק לנו אבינו אוהבנו ומרחמנו את מתנת החג הקרב ובא, הוא רוצה שנצליח ושנשוב בתשובה, הוא מושיט לנו יד תומכת והוא זה שיגמור בעדנו בזכות הצדיקים האמיתיים ששבו בלב שלם ומלמדים גם עלינו זכות.

מתוך הבנה ברורה זו עלינו לעמוד ולצפות לנצל כראוי את החג והמועד, לא לתת לימים שיחלפו לידינו באפס התחברות מצידנו, אלא לנסות לקיים את כל מצוות החג ביתר התעוררות ואמונה, להתאמץ אז יותר לכוון בתפילה ולהיות בשמחה, להתגבר לקלוט את לימודי האמונה המיוחדים שבאותו חג.

* * *

בעוד ימים ספורים נזכה בעזרת השם לחוג את ימי החנוכה הקדושים. דל הוא העט לתאר, ולוּ בראשי פרקים, את עוצמת המתנות הגנוזות בימים אלו, את עומק התקווה שחנוכה נותן לכל אחד מאתנו ואת הכוחות הרוחניים הכבירים שכל אחד יכול להתחדש בהם בימים קדושים אלה.

נשאר לנו רק להתכונן לכך, להשליך הרחק מאתנו את מהלך מחשבתנו המטעה והמרפה ידיים ע"י אחריות יתר או ע"י קרירות יתר; לאזור חיל ולזכור מצד אחד את חוליינו הכבד, אך בד בבד להאמין ולדעת שהחג הזה ניתן לנו על ידי הרופא הגדול מלך מלכי המלכים שיורד בימי החנוכה לבקר אותנו בביתנו ודואג לכל צרכינו ומבקש למלאות את משאלות ליבנו (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד-יד).

המתנות מוכנות, צריך רק לרצות לקבל אותן ולהאמין ביכולתנו לקבל אותן.

וכך כותב רבי נתן (שם י): "על ידי תוקף הנס, מדליקין הנר חנוכה הקדוש והנורא אפילו למטה בדיוטא התחתונה מאד, להאיר בכל אחד מישראל לכל מי שרוצה לקבל, אפילו אם הוא הגרוע שבגרועים, אפילו החולה הגדול ביותר בחליי הנפש על ידי ריבוי עוונותיו".

התקווה אכן קיימת, אך יש כאן תנאי ברור: "לכל מי שרוצה לקבל"! הרצון הזה יתכן רק כאשר אוחזים בשני הקצוות כראוי: ידיעת החולי ואמונת התקווה.