במחלקה לטיפול נמרץ שוכב חולה חסר-הכרה, עיניו עצומות, הוא לא מגיב לקריאות או לטלטולים. ציפצופי המכשירים סביבו מודיעים על קריסת מערכות, תיפקודי הלב בכי רע.

סביב מיטתו מתכנסים טובי הרופאים להתייעצות חירום; והנה נשמע קולו של סטודנט צעיר מלהג: 'עלינו להזמין מיידית רופא עיניים, החולה אינו יכול להניד את עפעפיו, ודאי חל סיבוך כלשהו בעיניו. כמו כן יש להזמין רופא 'אף אוזן וגרון', האוזניים לא מגיבות לתנודות רעש, והלשון גם היא אינה מתנענעת. בנוסף לכך יש להחיש רופא אורטופד, לטיפול בידיים וברגליים שאינן פועלות"…

הרופאים מסביב חשים מאוד לא בנוח מההתפרצות המטופשת, לולא היה מונח לפניהם אדם במצב קריטי, כי אז לא היו מפסיקים לצחוק. הלב – עורק החיים הראשי של הגוף כולו – קרס, והלה מגבב דברים על עיניים ואוזניים.

* * *

עומד לו האדם ומנסה לעשות חשבון-נפש: העיניים פגומות והאוזניים אינן שמורות, הידיים והרגליים אינן ממהרות לרוץ לעבודת ה', הלשון גם היא כמו נאלמה דום בכל הנוגע לתורה ותפילה, וכן הלאה.

הוא מנסה לשית עצה בנפשו, הוא מקבל על עצמו 'קבלות רציניות' בכל אחד מהתחומים הללו, מחפש תרופות ספציפיות לכל מחלה רוחנית.

ומנגד עומד הצדיק, הרופא הגדול, ומאבחן בבירור: יש כאן מחלה יסודית חמורה – 'מיתת הלב'! העורק המרכזי והעיקרי שממנו תוצאות חיים – משותק, האם זה פלא שכל האיברים לא פועלים?! במקום להתעסק בפרטים, יש להגיע אל שורש הבעיות כולן, מי פתי יוותר על החייאת הלב ויתמקד בפרט זה או אחר בלבד?!

* * *

מהי אותה מחלה חמורה הקרויה מיתת הלב?

רבינו הקדוש מלמד אותנו: "כי צריכין לשמור מאד את הזכרון, שלא יפול לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועיקר הזכרון הוא – לזכור תמיד בעלמא דאתי" (= בעולם הבא. ליקוטי מוהר"ן ח"א נד).

כלומר, על האדם לזכור את תכליתו ולהבין שהגיע לעולם הזה לזמן קצוב, כדי לרכוש כאן קנייני נצח שמהם הוא אמור לחיות לעד.

הזיכרון הזה איננו זיכרון שטחי שאי-פעם אנו עתידים למות, אלא זיכרון מוחשי – לחוות את הקשר הנפלא שיש לכל פעולותינו כאן עם העולם הבא, לזכור שכל פעולה שלנו יכולה לההיפך לקניין נצחי ששכרו אין קץ, או חלילה להפסד נצחי בל יתואר.

כאשר האדם מחובר אל המטרה שלמענה הוא נשלח לכאן, וזוהי דאגתו העיקרית, הרי לבו 'חי', והוא מבקש ומקבל כל הזמן את דברי החיזוק והעצות הנובעים ממעיינות הצדיקים, וכאשר הוא מתרפה בתחום מסויים הוא מעורר את עצמו מייד.

ברם, כאשר הוא שוכח את המטרה הזאת והוא נכנס לשיגרה של חיי עולם הזה, אזי הוא מנתק את עורק החיים הראשי שאמור להחיות את כל פעולותיו, והוא כבר לא חושש לנזקים הנגרמים לכל האיברים, ומשם הדרך פתוחה לכל המכשולים.

* * *

נדמה אולי לאדם שהזיכרון הזה ברור לו; וכי מי אינו יודע שסוף אדם למות ושעתיד הוא לתת דין וחשבון לפני בוראו?!

אך כאשר נעמיק נראה, ש'ידיעה' איננה מחייבת בהכרח 'זכירה', ועל אף הידיעה יתכן שרוב מחשבות היום אינן קשורות לידיעה הזאת; הדאגות והתקוות, הרצונות והאכזבות, אינן מתייחסות אל אשר יהיה 'שם' אלא רק אל חיי העולם החולף.

עלינו להבין, שבמידה שהמוח עסוק בדאגה חיה ואמיתית על העתיד להיות 'שם', כך הופך הלב להיות לב שמפעיל את כל התיפקודים הרוחניים שהוא אמור להפעיל.

את הזיכרון הזה יש לעורר מדי בוקר, "וכך ראוי להיות מנהג איש הישראלי, שתיכף בבוקר, בהקיצו משנתו, מיד כשיפתח את עיניו, קודם שיתחיל שום דבר, יזכיר את עצמו תיכף בעלמא דאתי" (לקוטי עצות, זכרון). כך גם במשך היום, שכן על זה נטוש עיקר מאבקו של היצר, כי כאשר הוא מצליח להשכיח את היסוד הזה, הוא הרי כבש את הכול בבת-אחת.

בפרשתנו אנו לומדים על מאבקו של יעקב אבינו בשרו של עשיו, היצר הרע, שהתקנא ביעקב אבינו על שהוא הולך להעמיד את העם שעתיד לזכור ולטפח את הזיכרון הקדוש הזה (לקוטי הלכות, ברכות הראיה ה, ד).

מאבק זה ממשיך מדור לדור, ועלינו לאזור חיל כדי לשמור על זיכרון זה שבו תלויה חיותנו הרוחנית כ-ו-ל-ה.