בַּמבט השני יש משהו מפחיד.

יש כל מיני מושגים כאלה, כמו תמימות שניה, ילדות שניה. מושגים שמתארים סיום של הוויה נפשית אחת, ואת החזרה אליה ממבט חדש ואחר, שני. אם נדבר למשל על תמימות שניה, הרי שהמושג הזה מדבר על כך שהייתה תמימות ראשונית מסוג אחד (ולפעמים יתייחסו אליה כתמימות של נאיביות), והתמימות הזאת הלכה לאיבוד באופן שאי אפשר לשחזר אותה, ואחריה הגיעה תמימות שניה. התמימות השניה היא בעלת המבט המפוכח יותר, כביכול. היא עברה יותר בחיים, מה עוד שהיא גם מכירה את התמימות הראשונה. זאת תמימות מסוג אחר, שהיא השלב השני. כך קיימים מושגים נוספים שמתארים את השניוּת – את העובדה שהיה משהו אחד שנגמר, ועל כך שמסתכלים עליו היום מנקודת מבט אחרת, יודעת יותר.

יש בזה משהו נכון, ויש בזה משהו לא נכון.

יש בזה משהו נכון כי אנחנו נמצאים בתהליך תמידי של למידה ושינוי, ואלו נעשים לא רק כלפי העתיד אלא גם כלפי העבר. ההסתכלות שלנו על העבר בסופו של דבר מעצבת אותו עבורנו. המידה בה נסתכל על העבר שלנו תשפיע על העתיד שלנו. תמיד יש תיקון, תמיד יש מקום להתחרט, להכיר בטעויות, להסתכל במבט חדש על מה שהיה דבר פשוט אתמול.

אבל יש בזה גם משהו לא נכון. אנחנו גם מכירים את המבוגר הזה שטורח להסביר לנער, מתוך ניסיון החיים המיואש שלו, למה כדאי לו להפסיק את מה שהוא עושה ולא לטפח אשליות, ושגם אני פעם הייתי כמוך אבל התבגרתי, ועוד טיעוני ייאוש מפוכחים-כביכול. איך אומר רבי נחמן: "כְּמוֹ שֶׁרָאִיתִי כַּמָּה מֵהַחֲסִידִים שֶׁל עַכְשָׁו, שֶׁלִּפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים הִתְחִילוּ קְצָת בַּעֲבוֹדַת ה' וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ לְמַה שֶּׁנָּפְלוּ… וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁרָאוּ בְּנֵי הַנְּעוּרִים הָרַכִּים בַּשָּׁנִים כְּשֶׁנִּתְעוֹרְרוּ בַּעֲבוֹדַת ה' וְהִתְחִילוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּהִתְלַהֲבוּת בְּלֵב שָׁלֵם, וּלְהַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ וְכוּ' כַּאֲשֶׁר מָצוּי עַכְשָׁו כַּמָּה בְּנֵי הַנְּעוּרִים הַכְּשֵׁרִים הַמִּשְׁתּוֹקְקִים מְאד מְאד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… וּכְשֶׁרוֹאִים אֵלּוּ הַחֲסִידִים הַנְּפוּלִים אוֹתָם, הֵם שׂוֹחֲקִים מְאד מֵהֶם וּמְבַזִּים אוֹתָם, וּמַחֲלִישִׁים אֶת דַּעְתָּם מְאד מְאד, וְאוֹמְרִים לָהֶם שֶׁאֵין מַמָּשׁ בַּעֲבוֹדָתָם" (שיחות הר"ן קיט). זהו המבט השני המיואש, שמרוב כאב על הדבר הראשון שהלך לו לאיבוד, הוא כבר לא מסוגל לקבל העובדה שהוא אכן היה. הוא טורח לצבוע אותו בצבעים אחרים, כדי להשקיט את הכאב. כנראה שלא באמת רציתי לעבוד את ה'. כנראה שזאת היתה סתם אשליה. כנראה שהייתי תמים מדי. כמה מצער המראה הזה, בו אדם חווה משהו אמיתי, כל כך קרוב, מלא מתיקות של קרבת אלוקים, ועכשיו משקר לעצמו ואומר, אולי לא היו הדברים מעולם.

רבי נתן אומר שלכל אדם יש התחלה אמצע וסוף בעבודת ה' (משיבת נפש כח, משא ומתן ד טו). ההתחלה היא המאירה ביותר, כמו שחרית, כמו זריחת היום. אלו ימי החסד של ההתחלה. "כי אז בהתחלת עבודת ה' מתלהב הלב מאד להשם יתברך, וטוב מאד להשתדל ולהתאמץ שיאריך זמן הרבה בהתלהבות והשתוקקות להשם יתברך של ההתחלה" (חיי מוהר"ן תקיח). אחר כך מגיע זמן הצהרים, חום היום, קטנות הדעת והמוחין. ככל שמתקרבים אל הסוף, כך גובר הבלבול, כבר לא ברור מה אני עושה פה ואיך זה קשור לתחילת היום, את מה בכלל התחלתי ואיך אני אמור להתקדם מכאן. "וּמַתְחִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְנַסּוֹת אוֹתוֹ וּמִתְגָּרֶה בּוֹ הַבַּעַל דָּבָר, כַּיָּדוּעַ לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וַאֲזַי עִקַּר הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הָאָדָם" (משיבת נפש שם). ככל שהיום עובר הבלבול גובר, הדעת של ההתחלה בהעלם, והמבט הוא קטן – על ההתמודדות הזאת ספציפית שמולי, עם הכוחות הקטנים שלי והכישלונות שסדורים מולי בשורות.

כך זה מתקדם לקראת הסוף. ואז מגיע הסוף, שהוא הבירור האחרון והנוקב ביותר: "וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדושָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים הנ"ל, אָז שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַבַּעַל דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִיצְלַן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִיצְלַן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ ליכנס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר ח"ו. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל דָּבָר וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדושָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִכְנוֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִיצְלַן. עַל כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּוֹ" (ליקוטי מוהר"ן ב, מח).

בסוף זה הכי פחות ברור. רחוקים הכי הרבה מנקודת ההתחלה, והזיכרון דק מאוד, מלא ערפל מסביבו. בסוף עולה אותו זקן מיואש שכבר שכח את ההתחלה, ומנסה לסמן במבט שני את העבר. זאת הסכנה, שהיא גם מהות הניסיון – לחבר את הסוף להתחלה, למרות הריחוק הגדול ביניהם. להגיד שהדברים עדיין אחד. להגיד שמה שאני עובר עכשיו קשור לזה בקשר רציף. מה שהיה לא רק היה, הוא הווה. ובטח שהוא פינה דמיונית ששמורה במאגרי הזיכרון. וגם הרגע הקטן הזה, גם הוא ממשיך את ההתחלה, והוא עוד יביא לסוף טוב.

הניסיון הוא גדול, כמו שרבי נחמן אומר. לא קל לזכור בערוב הימים, אחרי החושך הגדול והנורא וכל הייאוש של הלילות, את אור ימי החסד של ההתחלה. מהמבט שרואה רק את המתרחש בהווה, זה אכן נראה כמו סוף.

אבל אצל מי שנכנס בסוד הזיכרון, הסוף הזה הוא בעצמו הגאולה. כי מה הוא הסוף? משהו שהתחיל לנוע בכיוון מסוים, וכעת הגיע למיצוי שלו. כשמשהו נגמר, יש אפשרות להסתכל שוב על נקודת ההתחלה. כבר לא נמצאים בהיאבקות, בהתמודדות, בתהליך. התהליך לא הצליח, זה מה שהבעל דבר אומר. נאמין לו לשניה. אכן, הגיע הסוף. שתי אפשרויות עומדות אז לפנינו. האחת, לעזוב את הכל, כי לא הצליח. אבל קיימת אפשרות שניה – לראות שמהסופיות הזאת, מהתהליך שהגיע לעמדה שבורה, פתאום אפשר לראות את ההתחלה. כי עכשיו כבר לא ממוקדים באמצע, בלנוע קדימה. נמצאים בסוף, והסוף יכול לגלות את ההתחלה, "סופן נעוץ בתחילתן". עכשיו זאת לא שאלה איך להסתכל על העבר ומה לחשוב עליו, מתוך ההווה אליו הגעתי. כי גם ההווה הזה הלך לו, הסתיים. עכשיו הסוף וההתחלה הם מצד אחד הכי רחוקים, אבל מצד שני הכי קרובים. אין יותר מסכים של אמצע שמפרידים. יש רק שאלה אחת פשוטה: כשהכל נגמר, האם אני בוחר להיות את הסוף, או להיות את ההתחלה.

וְדַע, שֶׁאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַמְקֻלְקָלִים וְהַתּוֹעִים
כְּשֶׁאָדָם תּוֹעֶה בָּהֶם חַס וְשָׁלוֹם הַרְבֵּה מְאד
אֶפְשָׁר לִפְעָמִים שֶׁיִּתְעֶה מְאד וְיֵלֵך בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַנְּבוֹכִים
וַאֲזַי דַּיְקָא מֵרב תְּעוֹתוֹ בָּהֶם יִתְהַפֵּך
וְיָשׁוּב עַד שֶׁיִּהְיֶה סָמוּך מְאד לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן
וְלא יִהְיֶה רַק הֶרְחֵק מְעַט בֵּינוֹ לְבֵין מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן
וּבְקַל,עַל יְדֵי נִסָּיוֹן קַל,
יָשׁוּב עוֹד לִמְקוֹמוֹ
(ליקוטי מוהר"ן רו)