זכינו לחסות בצילו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א המאיר לנו בכל דרכינו, לעבוד את הבורא יתברך באמת, בתמימות ובפשיטות. הרבה עצות ודרכים, ציוויים ותורות גילה לנו רביה"ק, מהם באופן של חיוב 'חוק ולא יעבור' ומהם בתור עצה ודרך אשר מי שיקיים אותה יזכה להתקרב לה' יתברך יותר.

כדי לקיים את כל מה שציווה רבינו הקדוש צריך חיזוק ועידוד רב, כפי שרבינו בעצמו אמר (שיחות הר"ן קפ"ה): "כל מה שאני מצוה לעשות הוא כבד מאד לעשות" וכמו שמתאר זאת מוהרנ"ת (שם): "וכל מה שציווה לעשות, אפילו היה נראה דבר קל ופשוט מאד, היה כבד מאד על האדם לעשות, והיה מונח עליו כל מיני כבדות והיו עליו כמה וכמה מניעות אף על פי שהדבר היה דבר פשוט. ואילו לא היה מצווה רבינו זכרונו לברכה לעשות אותו הדבר רק האדם היה רוצה לעשות זאת מעצמו היה קל עליו מאד לעשות, אבל כשציווה רבינו זכרונו לברכה לעשותו היה כבד מאד, אבל אף על פי כן היו אנשים שלו מקיימים דבריו תמיד, כי ידעו מזה שדבריו שהוא מצווה כבד מאד לעשותן והיו מכריחים עצמם מאד מאד לקיים דבריו דייקא".

בדברי אלה חשבתי לעורר (ובמיוחד לעורר את עצמי) על נקודה כללית הנוגעת להרבה עניינים לעבודת ה', והיא: העובדה שישנם כאלו המתרפים מלקיים דברי רביה"ק ועצותיו בפשיטות גמורה, בתואנה ש"זה לא בשבילי" וכפי שאומרים זאת באידיש: "דאס איז נישט פאר מיר".

לשם דוגמא: העבודה הנשגבה של "קימת חצות", שהיא עיקר עבודת איש הישראלי. אכן, לצערינו ישנם רבים אשר מחמת סיבות רבות אין ביכולתם לקום מידי לילה בחצות, אם מחמת טרדות הבית והפרנסה, והעיקר הוא מחמת מניעות המח כמובן. ברם, אם מזדמן לו איזה לילה פנוי מטרדות, שאז כן ביכולתו להזדרז לעלות על יצועו ולזכות לקום בחצות, גם כן לא יקפוץ על המציאה לחטוף עוד מעט טוב ולקיים את עצת רביה"ק כראוי. או לחילופין אם אירע (או שכך הוא סדר יומו, בפרט בלילות החורף שזמן חצות הוא מוקדם מאד בסביבות השעה 11:00) שהוא ממילא ער בשעה זו, יתקשה לנצל זמן יקר זה לחטוף בו תיקון חצות והתבודדות ולימוד תורה, אשר אין כאן המקום להרחיב בגודל יקרת דבר זה (ואף שעיקר התיקון מרבינו הוא "לקום" בחצות אבל גם אם כבר נשאר ער לא יפסיד אוצר זה). אין זה אלא שהוא כבר החליט בדעתו (מעצת היצר) כי עצה זו של חצות אינה קשורה אליו ה"י.

והאמת היא להיפך: האדם צריך לכסוף ולהתגעגע תמיד מתי יזכה לקיים עניין זה בקביעות כראוי ואז כשיזדמן לו לעשות כן לילה אחד או יותר, או בלילות של בין הזמנים שאין את סדרי הכולל וכדומה, יזדרז לחטוף זאת בשתי ידיו. וכמו שאומרים בשם החיד"א לפרש הפסוק "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט", שאם האדם כל השנה עסוק ואינו יכול ללמוד כראוי וכו', אזי כשמגיע ימי המועד וזמנו פנוי, אם עוסק בתורה ועבודת ה' הרי הוא מגלה בזה שרצונו ותשוקתו באמת לעשות כן בכל עת, רק שהטרדות מונעים זאת ממנו, ומקבל שכרו משלם.

עוד דוגמא: לגבי תפילה בכוונה באריכות והתעוררות כדבעי, גם אם אין כל אחד זוכה לכך, עדיין, מדי יום ביומו, אסור לאדם להחליט ולקבוע בדעתו כי העבודה הגדולה הזו אינה נוגעת אליו, אלא אדרבה אם יזדמן לו להתעורר בבוקר מוקדם מהצפוי, יזדרז להניח טו"ת חצי שעה לפני התחלת זמן התפילה ולהכניס עצמו בתוך תיבות התפילה בכל הכוח והכוונה כראוי.

וכך בכל ענייני עבודת ה' על האדם להחליט בדעתו: כן, אני יכול! זה כן שייך אלי! ובכל הזדמנות שיוכל, יעשה זאת כראוי וכנכון בהתלהבות ושמחה בס"ד.

והעיקר כמו שמסיים מוהרנ"ת בשיחות הר"ן (שם): "והיו מתחננים ומבקשים מאד מהשם יתברך על זה שיעזור אותם לקיים דברי הנהגותיו הקדושים, והשם יתברך עזרם על זה".