וכן בימי שמואל הנביא כשגברו הפלשתים על ישראל, ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה'. ופרשו המפרשים (רש"י) ששפכו ליבם כמים. ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'.

הדברים של היום קשורים לדברים שלמדנו בפעם הקודמת, ומהווים תוספת לאמור שם. בפעם הקודמת דיברנו על משמעות הפעולה של 'השתפכות הנפש', וכיצד עושים זאת בפועל. ראינו שבתרגום כתוב כי ענינה אמירת פחיתות הנפש. לא רק לומר שהמצב קשה, אלא שאני קשה.לי חסר בעצם הקיום, ובתפילתי אני מבטא שאני תפל ונזקק למלח לא בתור תוספת רצויה, אלא בתור דבר בסיסי לעצם מהותי. זהו מעשה התפילה השלם עליו אמרו חז"ל שאי אפשר שלא ייענה. הדברים של היום יעסקו גם-כן אודות השתפכות הנפש, אך מתחדש בהם דבר נוסף.

לכאורה, יש לתמוה על דברי הכתוב. רש"י פירש את שפיכת המים כך: "לפי משמעו אינו אלא סימן הכנעה – 'הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין'". כל מטרתם של ישראל במים הייתה להראות הכנעה. אם-כך, לשם מה מתאר לנו הכתוב "וישאבו מים"?

[הערה חשובה- לא להתבלבל אם בקריאה ראשונה הדברים לא מובנים. בקריאה שניה הדברים יובנו, אם מסכמים כל פיסקה בקצרה, כדי שהדברים יתחברו.]

* * *

"אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים" (י"ג עיקרים לרמב"ם). אחד מיסודות האמונה הוא שיחידות הבורא יתברך שמו היא יחידות שאין כמוה בשום מציאות שהיא. מה פירוש הדברים? הלא אחד הוא אחד, וכיצד האחד יכול להיות אחד כזה שלא דומה כלל לכל ה'אחד'ים האחרים? "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו" (דברים ד). התורה מצווה עלינו להגיע להכרה ברמת ידיעה לכך שה' הוא האלוקים, ושאין עוד מלבדו. ידיעה היא לשון חיבור, ואם-כן הפסוק מצווה לחיות את אותה ידיעה של "אין עוד מלבדו". כאן צריך להבין: אפשר לשמוע שצריך לדעת עוד ידיעה בשכל, אך כיצד אפשר להתחבר ביום-יום הכרה כזאת שלא מתגלית במציאות? כיצד ניתן להתחבר לדבר שלכאורה לא מתגלה אלינו, ולא נמצא לכאורה בשום מציאות שאנחנו מכירים? הלא סוג ידיעה כזאת תישאר מופשטת. חז"ל מסבירים שהקדוש-ברוך-הוא מתגלה גם בדברים שאנחנו מכירים באיכות שאנחנו לא מכירים. למשל: כתוב שהקדוש-ברוך-הוא עושה משפט יתום ואלמנה. יכול אדם לחשוב: גם אני יכול לעשות כן, ואם-כן במעשה זה לא מתגלה משהו מיוחד שהבורא עשה זאת. התורה אומרת לא כך (דברים י): "כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים … עושה משפט יתום ואלמנה". חז"ל מסבירים (מגילה לא ע"א) שהגילוי של "אלוקי האלוקים" נמצא גם בדבר שנראה לנו כפשוט וזעיר – משפט יתום ואלמנה. אם נפשט את הדברים: בכל דבר שה' עושה אפשר להשיג את הגילוי הכי גדול. כל פרט במציאות אומר את אותו דבר: "ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים".

זאת היא ההכרה של היחידות שאין כמותה: בכל פרט במציאות מכירים כי נעשה כאן דבר שרק הקדוש-ברוך-הוא יכול לעשותו. כשהוא עושה משפט יתום ואלמנה, אני מכיר שזה סוג משפט יתום ואלמנה שאני כלל לא מכיר אותו. זה משפט שרק נעשה על ידי ה'. אם נסכם את הדברים למען נוכל להמשיך עם מסקנתם להמשך: כשהקדוש-ברוך-הוא מתגלה, גם אם זה בדבר הקטן ביותר, גם בו ניתן לתפוס שהדבר נעשה באופן שאין לנו שום תפיסה לגביו, ושרק ה' יכל לעשותו. ההבנה הפשוטה של אחד היא, שהקדוש-ברוך-הוא הוא זה שמנהל את הדברים, ובוודאי שאין שני ח"ו, אך אין לנו סיבה לומר שזה מוכרח להיות כך מתוך המציאות שאנחנו מכירים. מבחינתנו, כמו שהוא נותן לנו לחם, גם מושל העיר נותן לנו לחם. התורה מפקיעה תפיסה זו, ומלמדת אותנו שבכל מה שהוא עושה, מתגלה שזה יכול להיות רק הוא– יחידות שאין כמותה. כך אפשר להתחבר לאותו ידיעה שאין עוד מלבדו, כשזוכים לתפוס במציאות את עומק גילויו של ה' עם כל גדלותו ורוממותו.

* * *

"רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם" (תפילת שמונה עשרה, נוסח אשכנז). חשוב להדגיש – באמירת "רצה" אנו מבקשים שרצון ה' יתגלה. בוודאי שרצון ה' לא ניתן לשינוי חס-ושלום, והסיבה היחידה לחוסר התגלותו היא חיסרון המציאות שלא ראויה לגילוי רצונו, או שצריכה לעשות מעשה כדי שרצונו יתגלה בה בשלמות. על זאת אנו מתפללים "רצה" – אנו מבקשים שהרצון יתגלה. והיכן מתגלה אותו רצון? "בעמך ישראל ובתפילתם" – בעם ישראל, על ידי תפילתם. כלומר – רצון ה' מתגלה בתפילתם של ישראל. כתוב בספרים שגילוי זה הוא גילוי הרצון להתגלות כמיטיב. על ידי התפילה הקדוש-ברוך-הוא מתגלה לבריותיו כמיטיב. חשוב להרחיב בעניין זה מעט, מאחר וניתן לטעות בו.

אין לנו שום תפיסה על רצון ה', ועצם המושג של הרצון אצלו יתברך לא יכול להיתפס בשכל אנושי. כשהתורה מגלה את רצון ה', היא מגלה את אותו רצון שמתגלה אלינו. אם רצון ה' שלא להתגלות אלינו, ומטרת בריאת העולם היא בכלל לצורך אחר, אין לנו שום רשות לשאול מה רצון ה', ולמה רצון ה' כך או אחרת. הסיבה היחידה לכך שהתורה מגלה לנו את רצון ה' הוא בגלל שרצון ה' מכוון אלינו, מאחר והעולם הזה נברא כדי שהוא יתגלה אלינו בעולם השפל הזה. לכן, גם כשאנחנו אומרים שרצון ה' להיטיב לברואיו, עומק הכוונה בזה היא שרצון ה' להתגלות לברואיו כמקור הטוב. שלא רק יהיה טוב בעולם, אלא יתגלה טובו בעולם. המשמעות הפשוטה ביותר לכך היא – כולם יכירו שאותו הטוב בא מאת ה'. נמצא שהאמונה הבסיסית ביותר לקשר של ה' עם בריותיו היא היסוד של מהות העולם, והסיבה לקיומו – כי רק על ידי האמונה מתגלית תכלית העולם. זאת פשטות משמעות הפסוק במשלי (כח, כ): "איש אמונות רב ברכות" – ניתן למצוא את שפע הטוב אצל המאמין.

אם נחבר את הדברים נבין, שגם הגילוי של ההטבה מוכרח להיות כזה ש"אין עוד מלבדו". כלומר: כשאני משיג שה' נתן לי את הלחם הזה, אני גם משיג שהלחם הזה יכול היה להגיע רק ממנו. לא רק ש'במקרה' הוא הכתובת שנתנה לי אותו, אלא אני תופס שרק הוא יכול היה לתת לי דבר כזה. כדי להבין את הדברים יותר, נראה את היישום של הדבר בתפילה.  בעל ספר החינוך (מצווה תל) שואל: אם רצון ה' להיטיב, מדוע אנו זקוקים להתפלל? וכך הוא עונה: "שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו, וימשיכו עליהם מטובו". שני דיוקים חשובים מוזכרים בדבריו: הפעולה של התפילה מביאה את האדם לזיכוך, ולהכרה יותר גדולה באמונת ההשגחה כמו שכותב הרמב"ן. מה הוא יותר משיג עתה, הלא רק ביטא במלים שחסר לו כיכר לחם? כותב החינוך: "וימשיך עליהם מטובו". לאחר זיכוך זה האדם יכול לקבל את "טובו" של ה'. זה כבר לא יהיה עוד טוב – זה יהיה טובו, של ה'. כלומר, הוא יתפוס בעצם הטוב שהוא יקבל, שרק ה' יכול לעשות אותו. להכרה כזאת ניתן להגיע רק על ידי תפילה, שהיא ההכרה בקדוש-ברוך-הוא כמקיים היחיד של המציאות, ולא רק ככתובת לבעיות.

נסכם את כל מה שראינו עד עכשיו. רצון ה' להתגלות לבריותיו באופן שהם ישיגו שמה שהם מקבלים בא ממנו יתברך, וזה יכול לבוא רק ממנו ("אין עוד מלבדו"). מכיוון שטוב ה' מתגלה בהכרה המסוימת הזאת, ברגע שהאדם יגיע לאותה הכרה, כל הטוב יגיע אליו, וכמו שכתוב: "איש אמונות רב ברכות". זהו מעשה התפילה שלנו, ולתכלית אותה השגה אנחנו רוצים להגיע בתפילה. ברגע שנשענים על ה' ומכירים בו כעצם קיומנו ("הא-ל ישועתנו סלה") ולא רק ככתובת לבעיות, אז משיגים שכל טוב מגיע רק ממנו יתברך.

* * *

לפי ההבנה הזאת, על האדם להשיג בדעת שבאמת אין לו שום קיום. אם הוא לא יתפוס את זה באמת, אז הוא גם לא יתפוס את הייחודיות של הבורא בגילוי ההטבה, ואז חסר לו במעשה התפילה. הגמרא אומרת (חולין דף ה ע"ב): "אדם ובהמה תושיע ה'" – אלו בני אדם שערומים בדעת, ומשימים עצמם כבהמה". כלומר – ה' מושיע את מי שיש לו דעת, ושם את עצמו כבהמה – כשפלי רוח (לפי רש"י שם). תוספות (בכורות דף מד ע"ב) מסבירים את מאמר זה לעניין תפילה: ה' עונה לאלו שמתוך דעת (הכרה שכלית) שמים עצמם כבהמה, ומבטאים את ה'בהמיות', את שפלות הרוח, בתפילה. כלומר, לא רק מספיק להרגיש שפלי רוח. צריך להכיר את זה כהכרה במציאות, ואז ממילא תופסים את גילויו של ה' בטוב שיגיע לאחרי כן, ועל כן להם בוודאי תיענה תפילתם.

לפי זאת יש מקום להבין את דברי הכתוב בשמואל. העם רוצה להיוושע. ומהי הפעולה הכי פשוטה שעל ידיה ניתן להיוושע? לבטא את חוסר הקיום שלנו, את 'עולבן נפשי'. אבל ההשתפכות לבדה לא מספיקה, כפי שראינו. לא מספיק לחשוב שהמצב נראה אבוד, אלא צריך להשיג בעומק הדעת כמה שבאמת המצב אבוד. לשם כך לא מספיק לחשוב ש"אין לי כלום", אלא צריך לתפוס שאין כל צד במציאות שיהיה לי משהו. לא רק להכיר שכרגע אני מאוד חסר, אלא להכיר שחיסרון זה הוא מהותי, מאחר ורק ה' יכול להושיע אותי. לשם כך צריך לחשוב על צד קיום שיוכל להיות לי, ולבטל גם אותו. לשאוב את המים, ולשפוך אותם. לא להראות כלי ריק. לתפוס בעומק הדעת שמצבנו כבהמה, ומעומק אותה הכרה לבקש לשאוב מים אחרים, ממעיינות הישועה של הקדוש-ברוך-הוא שאינם פוסקים לעולם.